האם המשבר הכלכלי הגלובאלי מבשר את הסדקים הראשונים בהתפוררות עידן הגלובאליזציה בעולם? ייתכן.
האם אנו עומדים בפיתחו של עידן חדש? ייתכן מאד.
האם אנו עומדים בפיתחה של תקופה חדשה במישור האמנותי? זה הגיוני מאד.
והשאלה הבאה והבלתי נימנעת היא, כיצד יראה עולם האמנות והיצירה בעת הזאת, כיצד זה ישפיע על חיינו? הדעות בהחלט חלוקות באופן די צפוי.
הראשונים לחוות את השינויים ובעלי יכולת להעביר נאמנה הלכי רוח משתנים, הם האמנים וכל הקשורים כך או אחרת לאמנות: מבקרי האמנות, מנהלי מוזאונים, גלריסטים אספני אמנות, ועוד. חלקם מביעים התייחסות רצינית לגבי עתיד השוק האמנותי.. אחרים מביעים חשש מפני קלות הדעת של בעלי פנטזיות בוהמיות, אולם כלם מסכימים, הדיאלוג והשיח האמנותי, אכן השתנה.
חוויית הבילבול העכשוית איננה יוצאת דופן והייתה מנת חלקם של דורות רבים לפני דור המאה ה-21. הצייר הפולני סטאניסלב ויספינסקי 1869-1907, תאר זאת ביצירתו "אנשי הקש" משנת 1899 הציור הסימבוליסטי משקף בצורה ביקורתית את החברה בפולין וערי אירופה, השידפון והאלם התרבותי שאחז בחברה. הם דומים לשיחי הורדים חסרי החיים שהקש משמש להם מיסתור מפני הקור, וממתינים לאביב שיגיע.
אנשי הקש, סטאניסלב ויספיאנסקי, 1899
צייר פולני אחר בשם סטאניסלב איגנסי ויצייקביץ' 1885-1939, תאר את הכאוס ששרר באירופה ב-1920 ביצירתו "הכאוס הכללי". הקומפוזיציה הסאטירית הינה פארודיה פרובוקאטיבית המשקפת את דעיכת התרבות ואת מותה של האמנות. סטאניסלאב היה ממובילי סגנון האוואנגארד בראשית המאה ה-20 ונודע כנובליסט ופילוסוף חברתי.
הכאוס הכללי, סטאניסלב איגנאסי ויצקייביץ', 1920
הכשל הכלכלי בעולם, דורש שינוי גישה כולל, שללא ספק ישנה גם את כללי המשחק בכל הגזרות.
שינויים אשר ישפיעו לא רק על התפישה האקונומית בעולם, אלא יגרום לשינוי מגמה תרבותי כללי גורף, ובו שינוי מטרות ופרמטרים בעולם האמנות. כמו גם בתקופות אחרות בעבר, גם בעידן המאה ה-21, עולם האמנות משקף את התמורות והשינויים החלים ברוח התקופה.
זה אומר שינויים בגישות, רעיונות ומוסכמות חברתיות ואקדמיות, באופן שישבור התנהלות שהתאבנה והתחפרה בעמדותיה, וכעת פתוחה הדרך למשהו חדש ואולי מפתיע.
כמו בכל שינוי או מהפכה רעיונית ותרבותית, אין תמימות דעים בקרב שוחרי האמנות על עתידה. חלקם, יקונן על אובדן המוכר והידוע. וכמו תמיד, יהיה צד הכמהה וחפץ בהתרעננות אמנותית ולגילוי שפת אמנות חדשה. ציוריו של פרנסיסקו גויה 1779-1728 משקפים גאוניות וראייה מקורית של המציאות בספרד. במבט היסטורי אפשר לראות כי תפישת העולם המודרנית שלו , במהותה היא ביטוי לאישיותו הרגישה. הוא פיתח סגנון שבעזרתו הוא הצליח לבטא את האמת הפנימית שלו עד כדי סיכון עצמי. הוא צייר את בית המלוכה והראה בציניות את מה שראה. הוא תיעד את פשעי המלחמה הצרפתיים, ואת האכזריות הקולקטיבית של המין האנושי. כל יצירותיו בעלי עוקץ מר.
השלושה עשר במאי 1808, פרנסיסקו דה גויה, 1808-14
ומאידך, במאה ה-18 שלט הסיגנון הניאו קלאסי בו נחשף האור הן בסגנון הציור והן כמטאפורה וביטוי עמדות חברתיות. אחד מהם היה אג'ן דלקרואה שיצירותיו ביטאו את עוצמת החיים "נערה בבית הקברות" משנת 1824, שהביא עימו גישה אמנותית ישירה מודעות חברתית נאורה, בה נחשפה מציאות אומללה של חיי האיכרים ומאבקם להישרדות.
נערה בבית קברות, אג'אן דלקרואה, 1824
בצרפת של המאה-18 נאלצו האנשים העניים ביותר לשאת בעול המיסים ואילו האצולה והכמורה חמקו ממנה. ב-14 ביולי 1789 תקפו ההמונים את הבסטיליה שהיה בית הכלא המלכותי, ובאותה השנה הוצא להורג לואי ה-16. אמנים כמו ג'ק לואי דוד תאר את מוצאות אותה מהפכה בתאור שצייר את אחד מקורבנות המהפכה "מות מארה" משנת 1793.
מות מארה, ג'ק לואי דויד, 1793
גם האימפרסיוניזם הביא עימו רוח רעיונית חדשה שדגלה בנאטורליזם. לשם כך הם עזבו את הסטודיו האקדמי, ויצאו לצייר בטבע. סגנון זה ביטא בצורה ברורה את הלך הרוחות ברחוב ובחברה שחיפשה חופש החיוני לחיים. הצייר ג'אן פרנסואה מילה תאר באמצעות יצירותיו את החיים הקשים של בני מעמד האיכרים ובכך יצר מהפכה, ציוריו הריאליסטיים החברתיים חשפו את פרצופה החברתי של התקופה. מילה התפרסם בעיקר בשל תמונות האיכרים שלו אחת המפורסמות היא תמונת "המלקטות" משנת 1857.
המלקטות, מילה, 1857
הקריקטוריסט אונורה דומיה הראה ברישומיו תמונות סטיריות אנטי- ממשלתיות משנת 1831, ובשיאה של התנועה האימפרסיוניסטית צירף לקריקטורה שלו (1865) כותרת בה נזף בחבריו האמנים שאינם עושים מספיק, ושומרים את דעותיהם לציורי נוף בלבד, במקום לחשוף את פרצופה של המציאות החברתית. האימפרסיוניזם היה לזרם אמנותי חובק עולם, כמו שהייתה בעבר הרחוק האמנות הגותית. היא פלשה למקומות רחוקים כמו אוסטרליה ויפן וכולם ציירו נושאים מודרניים ברוח אותה העת. מאנה ודגה חקרו את הניגודים החדים, הריאליסטיים שיוצר אור השמש, השימוש בצילום באמנות שהכניס דגה בעבודתו, שינו את סגנון הציור ליצירות מורכבות, עם קומפוזיציות מפתיעות וחדשניות. שניהם יצרו בתקופת מלחמה אשר התנהלה בין פרוסיה וצרפת ואף השתתפו בה כלוחמים. הרצון לשנות את ההוויה המדכאה בעטיה של מלחמה דחפה את האמנים לגלות סגנון אחר יותר חופשי. האמנים האמינו ולמדו להאמין רק במה שהם יכלו ליראות ולשקף זאת ביצירותיהם. הם השתמשו בצבעים בוהקים, ויצרו משטחים מחוספסים כאילו בלתי גמורים, אשר היוו מהפכה בסגנון שדגל במעברים עדינים. הן דגה 1834-1917 והן מאנה 1832-1883 סימלו לדור האמנים הבא את "הרנסאנס" האמנותי והחברתי כאחד.
המגהצת, אדגר דגה, 1869
ארוחת הבוקר על הדשא, אדוארד מאנה, 1863
בסוף המאה ה-19 התחוללו שינויים כלכליים וחברתיים גם בארה"ב, אשר השפיעו בעקיפין על העולם כולו. בין השנים 1880-1900 היגרו לארה"ב כתשעה מיליוני מהגרים, האוכלוסיה הוכפלה. תקופות שפל כלכלי, תיעוש, גילוי זהב וכסף השפיעו על המוני אזרחיה. והאמנים הנציחו את מה שראו וחוו. ביניהם וינסלו הומר 1836-1910 שדבק בסגנון הריאליסטי יותר מאשר הסגנון האימפרסיוניסטי. הציור מאיצים ברוח מ-1876 מתאר את החיות הפועמת בבני-אדם, והתיאור הוא כה מוחשי, עד כי נידמה לצופה שהוא חווה את אותן רגשות ההתפעמות שחש הצייר עצמו. ואילו התמונות "אורגות רשתות הדיג" 1881, או "קוטפות הכותנה", מנציחות , תמונת מצב כלכלי בחיי היומיום של האומה האמריקאית באותה התקופה, וחשוב היה לצייר ולתאר זאת בצורה הריאליסטית ביותר, כפוטומונטאז' היסטורי דרך מבט וראיה אישית שלו של שיחזור תחושת הדברים..
מאיצים ברוח, הומר וינסלו, 1876
אורגות רישתות הדיג, הומר וינסלו, 1881
קוטפות הכותנה, הומר וינסלו, 1876
אמן אמריקאי אחר, אדוארד הופר1882-1967, הפך מקור והשראה לציירים חדשים שציירו במסורת אמריקאית ייחודית. יצירתו הריאליסטית במודגש, והדימויים השקטים והמדויקים, באו לשקף את השיממון, ואנשים מבודדים של אותה תקופה חברתית באמריקה. הוא מתאר את העולם המודרני ברגישות אירונית, התפכחות מאשליות ששטפה את הארץ אחרי פרוץ השפל הגדול בשנת 1929. התמונה בקייפ-קוד היא אידילית אולם הנאתם של הדמויות בה מאופקת, סבילה וכל אחד מהם שקוע בבדידות במחשבותיו.
ערב בקייפ-קוד, 1939, אדוארד הופר
אנשים בשמש, אדוארד הופר, 1960
שינויים כלכליים הם חלק בלתי ניפרד מהתפחות חברתית שעיקר כוחה מתבסס על כוח הקניה. ובאופן כזה נוצרים מושגים, וברקודים שבעזרתם היא מתנהלת. אחד המונחים שהנחילה תקופתנו הוא המושג "יקר" באמנות. שהולידה נורמה תרבותית שהתבססה על מכירת אמנות שנימכרת במיליוני דולרים. אמנות בעלת מגמתיות לשרת את קהל היעד שלה שאף ניווט את סיגנון האמנות לצורכיהם. האמנות מאז ומעולם ניזקקה לפטרונות על האמנות, פטרונות זו לעיתים ידעה עליות ולעיתים הייתה הרסנית.
דוגמא ומופת לניווט חיובי ואחראי על-ידי פטרונות ממשלתית, הוא הפרויקט הפדרלי שייסד הנשיא, דלנו רוזוולט כחלק מה"ניו-דיל", בשנת 1935. הפרויקט נועד להקל במעט את השפל הכלכלי בארה"ב. בשיאו הועסקו בפרויקט יותר מ-5000 איש בכל הארץ, הם עיטרו בנייני ציבור והקימו מרכזי אמנות וגלריות. הפרויקט נמשך עד שנת 1943 והעסיק למעשה את כל האמנים האמריקאיים החשובים באותה תקופה, כאנשי חינוך, בהוראה וכציירים.
ג'ורג'יה אוקיף 1864-1946 הייתה אחת מאותם אמנים פורצי הדרך שתרמו מכשרונם לשנות דפוסי חשיבה בתרבות האמנות האמריקאית באותה תקופה. היא השתייכה לקבוצת של אמנים שהיו לחלוצי המודרניזם האמריקאי, והתפרסמה בשל הדימויים ותקריבי הצילום למחצה שציירה מפרחים. היא הכניסה חושניות לציוריה את ההשראה שאבה מהיופי של נופי המדבר. הדימויים שלה היו ריאליסטיים והוגדלו בהדרגה. סגולתה היה ביכולתה להפוך את האמיתי כמו פרח, למשהו מיסטי ובלתי מציאותי. השפעתה גברה בהתמדה במשך כל המאה ה-20, תקופה מסוימת שימשה כמורה ומרצה באקדמיה לאמנות.
כתום ואדום, ג'ורג'יה אוקיף, 1919
כחול ולבן, ג'ורג'יה אוקיף, 1926
כלכלה מועדת ,תחושת אבדן וכאוס תרבותי חברתי, הם טריגר ליצירתיות חדשה ולפתיחת אופקים חדשים, כיצד להתגבר ולגשר על פערים תרבותיים וחברתיים.
תקופות אפלות של האנושות משנות את ההיבטים החיצוניים של חיינו, ומגלות את והשפעתן של התשוקות והפחדים הלא מודעים שלנו, המשולבים באמנות יצירתית של אותה תקופה. סגנון האקספרסיוניזם ומונחיו, הופיעו לראשונה בספרות תולדות האמנות, בסביבות 1911 והניחו את היסוד לתיאור האוונגארד האירופי, שהיווה נקודת מפנה באמנות. הקרקע בגרמניה הצמיחה ויצרה, קבוצות אמנים כמו "הגשר", או "הפרש הכחול", קבוצות אמנים אלו עסקו בחקר נפתולי הנפש האנושית בתקופות משבר. מצבה המעורער של גרמניה, איפשר בעזרת האמנות לתת ביטוי לתחושת החידלון הכללית מחד ומאידך המשיכו להביט אל העתיד. הרוח החיה בתנועה היה ארנסט לודביג קירשנר 1880-1938, שאף שהאמנות הגרמנית תהייה הגשר לעתיד. הוא וחבריו השתמשו בדימויי העיר המודרנית ותיארו עולם מנוכר, אפל אשר ביטא את רגשות מעוותים ופחד. בעזרת הסגנון האקספרסיוניסטי ביטאו בכנות את תחושותיהם.
סצינת רחוב בברלין, ארנסט לודביג קירשנר, 1913
אדם, אריך הקל, 1919, תחריט
שניים אשר שינו את הדרך שבה אנו מבינים את העולם היו אנרי מאטיס ופבלו פיקאסו. שני האמנים בצירוף בראק ורוסו יסדו ב-1913 את התנועה הקוביסטית. התנועה קמה ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב- 1914 במטרה למצוא משמעות ועומק חדש בקיום האנושי דרך ובאמצעות האמנות. ציוריו של פיקאסו "העלמות מאביניון", "איש עם מקטרת" סימלו את ראשיתה של גישה אנליטית צורנית חדשה בסגנון הציור, וסימלו רצון למחוק את סגנון הציור הנאטורליסטי. מאטיס יצר סגנון חדשני שהיה ניגוד קיצוני לתפישה המסורתית ועיצב באופן חופשי דמויות אדם, הבנויות מצורות גיאומטריות זוויתיות, שניפחן מודגש באמצעות משחקי אור וצל ראה "נערה עם כובע" משנת 1905 וצבעי מיתאר מודגשים, להראות ניגודי מצבים, שוני באופים של בריות, להדגיש יופי או כיעור בדרך ארצית יותר ופחות מעודנת. להראות שהעולם הוא מציאות שאינה יופי שמיימי, אלא ארציות לשמה, והצבע הם כתמי החיוך של הטבע.
העלמות מאביניון, פיקאסו, 1907
נערה עם כובע, אנרי מאטיס, 1905
מצבי הלם, פרובוקציה, מרד צעירים כנגד ממסד, הם שהניעו את הזרם האקספרסיוניסטי ששטף את אירופה כולה. טיבעה של החברה האנושית קשור לכוח ההשרדות הטמון באדם. יש בה כמיהות לגלות ולחקור תופעות והיבטים שיניעו את קצב זרימת החיים. זהו גם הכוח הטמון ביצירתיות, הדוחפת אמנים לשינוי דפוסי מחשבה ובעיקר לביטוי אינדבידואלי. כל שינוי מביא עמו תקווה, התרעננות, המזרימים חיות ויכולות חדשות לפריחה בחיי הכלל.
דיוקן עצמי, כריסטיאן שאד, 1927
ולם, כשאמנות יוצרת "שבלונות אמנות המוניות" סימן שהאמנות מאבדת את מטרתה להוביל חברה תרבותית, ונוצר חלל תרבותי. בשלהי המאה ה-20 ותחילת המאה -21 הציגו בעיקר אמנות שהתרחקה ממקורותיה, והנציחה לעיתים קרובות אמנות בינונית. יצירתיות אמנותית חקיינית ולא מעצבת, שניסתה לשדרג את עצמה, בעזרת גימיקים רהבתניים. תרומתה הייתה דלה, בעיקר גדל והתעצם "המסחר באמנות" שהתנהל בעיקר בבתי מכירות מובילים ושירת את בעלי הממון. שנות ה-60 של ארה"ב הייתה התעוררות חברתית בעיקבות עלייה ברמת החיים הכללית. אנדי וורהול ביטא זאת בהדפסים פירסומיים, ובעצם הנציח את ההתמסחרות של האמנות. הוא היה הראשון ואחריו קמה תעשייה שלמה שהלכה והתרחקה מהמקורות של האמנות, והקימה אמנות פירסומית, שדחקה את האמנות האמריקנית המסורתית.
סכינים, אנדי וורהול, הדפס
אנדי וורהול, הדפס
אנדי וורהול, הדפס
האם המטרה הייתה ליצור חיץ וזהות לקבוצות אליטיסטיות ? או בעצם זה דפוס התנהגות מוכר המקביל לזרמים אמנותיים אחרים שהתנהלו באותה תבנית חברתית ממש. בעבר היו מגמות חברתיות ששיקפו תחושות חיים, ופחות כיוון מגמה אמנותי. והשאלה היא, האם שינויי מגמה הללו ישפיעו על התנהלותו ומעמדו של שוק האמנות הקיים, ויביאו להתגבשות יצירתיות חדשה.
מאז ומעולם האמנים עסקו באמנות, עם "השוק" או בלעדיו. גישות קיצוניות התחרו בגישות מתונות יותר, רגשנות טהורה, באה לדכא את האימפולסיביות, נוצרו יצירות קומפוזיציוניות במבנה דקורטיבי שטוח, ובסתירה לכך יצרו גימיקים נושאי קלישאות מודרניות, ובעיקרון, הבסיס לאמנות הם היסודות הממזגים אינטלקטואליות יצירתית, וחופש באמירה.
החשש מפני שינוי ביצירתיות, נובע בעיקר משיקולים "אינטרסנטים"להשאיר את הכל על כנו. גורמים אלה השפיעו על תבניתה ותכולתה של האמנות. מאז ומעולם נורמות תרבותיות וחברתיות היו מגמתיות. בתקופה הגותית, הכוח היה בידי האפיפיור והכמורה, מאוחר יותר הוערה השליטה לידי המלוכה, ובמשטרים הטוטאליטריים, ההובלה ניתנה למובילי דוקטורינות פוליטיות. בגרמניה את האמנות הוביל אדולף היטלר, ובבריה"מ זה היה השלטון הקומוניסטי סטליניסטי שדרש "דיסצפלינה אמנותית".
איכרה מקולחוז
לנין, אלכסנדר גראסימוב, 1930
מכתב מהחזית, 1947, אלכסנדר לאקטינוב
סטאלין מצביא נערץ, אלכסנדר גראסימוב
ורדים לסטאלין, ולאדימרסקי, 1949
האמנות איננה רק הצד שמשקף את האמן, אלא משקפת נאמנה את התהליכים אותם עוברת החברה, בעיתות הזהב ובעיתות החושך. כוחה של האמנות לא ניפגע ומצליח כנגד כל הסיכויים ליצור אמנות נישגבת. מכאן ליכאורה יש למה לצפות.. או אולי זו רק "הפנטזיה הרומנטית".
אחד מסממני המשבר היה קריסתו הפיננסית של המוזאון לאמנות עכשוית בלוס אנג'לס. הדבר מעיד בצורה אולטימאטיבית, על הקשר המורכב שנוצר, בין הממון לבין אמנות טהורה, ועל הקשר השביר ביניהם. הרצון ליצור אמנות עצמאית וחזקה בזכות עצמה היא כמעט אוטופיה, אמנות חפה מכל ספקולציות משניות, שאיננה צריכה להיות תלויה "בדבר". חפה מכל שיקולי שוק, ומניירות של גלריסטים, ומבקרי אמנות לא מקצועיים. אולם המציאות של חיינו הוכיחה עד כה, שהאמנות זקוקה לפטרונות אחרת עם תובנות חדשות. ליצירתיות חופשית בבתי ספר, שתוביל לשיח אחר, מאזן בין הרוח והחומר על בסיס פיתוח אמנויות כמגמה חברתית. היא צריכה להיות נגישה, מובנת נאהבת, ונילמדת כשפת התקופה הנוכחית, שפה ככל השפות אשר בעזרתה נוכל לתקשר בהווה ותהיה נכס תרבותי והיסטורי לדורות הבאים.
אנו בעצם מבינים את הכוח הטמון באמנות, כי בכל מצב נתון כשהעולם נימצא בסכנת קיום קטנה כגדולה, המוזות לא נירדמות, הן ממשיכות ליצור אמנות. במקביל למילחמות ולמאבקים שהאנושות חווה, היא מסוגלת להצמיח את הכוחות האמנותיים הטובים ביותר. גילוי סיגנונות חדשים, סייע לשקף בחדות את מאורעות ומוראות המלחמה, את המאבקים ותהפוכות הגורל שחוו בני-אדם בכל מקום בעולם. מסתבר דווקא, כי ימים של שיגרה טומנים בחובם סכנה של יצירת "שובע אמנותי" מנוכר, יצירתיות שיטחית החיה לזמן קצוב בלבד, למטרה מסויימת, המותירה חלל נבוב של יצירתיות אמנותית כוזבת ליכאורה. וזו נחלת האמנות כולה.
האמנות של לפני המשבר שאנו חווים עתה, הגיעה לסוף דרכה כשהחלה למחזר אמנות ולא ליצור אמנות. המחירים הגבוהים שבהן נימכרו יצירות אמנות במכירות פומביות, היו ללא פרופורציה לאיכותן האמנותית. ועתה, מוזאונים נאלצים לקצץ בתוכניות, גלריות מנסות להפטר מ"הסחורה" הלא רלוונטית. ובעצם לדעתי, אנו סוף סוף חונכים את כניסתנו למאה ה-21 אמנם בצורה שונה לחלוטין.
ושאלת המיליון - איזה תפקיד מיועד לאמנות?
מהן יכולותיה בהעברת מסרים חדשים ברובד ההומאניסטי, בתרבות הפנאי, באופנה ובחיי היומיום?
אני מאמינה שכוח הכסף כקובע "אל", בשיח תרבותי אמנותי יצטמצם, ושאלות כמו "בכמה נימכר הציור?" תהייה בסיס לויכוח עינייני ותידון בין מבקרי האמנות, אוצרים, אספנים ומשקיעים. כיצד תיראה האמנות בכלל ובעיקר האמנות המודרנית, בשוק "הרותח והלוהט" כיום, יש לשער שהשינויים יהיו משמעותיים.
רגישותם הטבעית של האמנים יוצרת "תאי חישה" בעזרתם קל להם להבחין בשינויים שחלים סביב, ובעיקר להגיע לתובנות חדשות, לאור העובדות בהן תגי המחיר שעל התמונות מפסיקים להיות כה חשובים.
בתקופות שפל, האמנים אינם מוערכים לפי ערך השוק השרירותי "שניקבע להם", אלא על-פי איכות עבודותיהם האמנותיות.
עד כה זהו צפי לעתיד, אולם איך אפשר להתעלם מהעבר האמנותי הקרוב שהיו לו גם צדדים חיוביים. כעובדה היסטורית יש לציין שדוקא תקופה זו התאפיינה בהתגברות זרימת הכסף לשוק האמנות. האמנות המודרנית עוררה עיניין הולך וגובר בעולם כולו. בירות העולם התחרו בפתיחת גלריות ומוזאנים לאמנות העכשוית. ואכן כן, זו הייתה תקופתה היפה ופריחתה של האמנות המודרנית. אמנים שעסקו בסגנון מודרני, פונקו על-ידי התקשורת האלקטרונית, המשקיעים והגלריות. מחירי עבודותיהם המריאו לגבהים פנטסטיים ודימיוניים, בלי כל פרופורציה לאיכות האמנותית שהציגו רבים מהם. האמנות המודרנית הפכה להיות יותר מאשר מקור לידע, היא קבלה מקום ומעמד בהובלת תרבות שלמה, בדרך ובעוצמה שזה נעשה, אין לה תקדים, לפחות לא בעשרים השנים האחרונות.
אולם, לא משנה העובדה עד כמה נהיה נילהבים לקראת החדש, תקופת המעבר, תציג אמנות מגוונת ותוצג בדרכים יצירתיות שונות.
אם גלריות ניסגרות, ומוזאונים מתקשים להתנהל עם מימון מקוצץ, האמנים יצטרכו להיות יותר קריאטיביים ולאתר דרכים להציג את יצירותיהם האמנותיות. ללא ספק זה יביא לתחרותיות אמנותית ויצירתיות איכותית חדשה.
אחת מתכונות היסוד האנושיות זה הרצון לדעת מה יהיה, והסיבה לכך, על-מנת להדחיק חרדות ופחד מהעתיד להתרחש. אם לא מוצאים מענה מיידי ומשכנע, היצירתיות והדימיון באים לעזרה, לספק תובנות רציונאליות להגנה עצמית. בימים אלו ממש,כאשר האיזון של שיגרה הידועה מראש נישמט, רבים בינינו רואי השחורות. פרופסור לאמנות Jon Kessler מאוניברסיטת קולומביה נתן לזה ביטוי בשפה ציורית ופרוזאית לדבריו "המצב שבו העולם נתון כעת דומה למגפת הבבונים שמטרתה לרטש ולקרוע לגזרים את עולם האמנות, זה מוביל אותנו לפגישה עם "יצור" או "משהו" שיגיח מהצד האחר, אולם קשה לומר מה זה יכול להיות".
סביר להניח, בהעדר מקורות כסף זמינים כמו בעבר, תיעלם או תידעך פטרונות האליטות,מצב שישפיע על דרכה ואופיה של היצירתיות החדשה באמנות. אם כך ניראה האפק, הרי שעתידה של האמנות תלוי באמנים עצמם.
נכון להיום יש הרבה ספקולציות, אולם מוקדם מדי לנבא את התהליכים שתעבור האמנות בשנים הבאות.
כולנו חפצים למעט אינדיקציה לבאות. אולי זו תהיה הביאנלה בוונציה, שבמובן מסוים יש ביכולתה ליצג ויזואלית את כיוון היצירתיות המתהווה. אנו מצפים לראות עובדות מעשיות ביצירה האמנותית, המורכבים משינויים בתפישות קוגנטיביות ותהליכים פסיכולוגיים בחברה של המאה ה-21. אחד הדברים שאיפיינו את האמנים כמעט בכל התקופות היא עמדתם הפוליטית והחברתית שנאמרה בעוצמה באמצעות יצירותיהם. אמנות פוליטית לא הורגשה כמעט ואת מקומה תפשה המדיה האלקטרונית שיצרה "צרכני תרבות ניאורוטיים" בעלי צרכים מונחים ששינו את סדר העדיפויות האמנותי והתרבותי בעולם כולו. נוצרה תרבות פאסיבית של "ההמון האילם" שצורך פירסומת זבל למכביר. אנשים הירבו לדבר על מהפכה באמנות אבל באופן מעשי זה לא בא לכדי מעשה בפועל. אולי בנקודת זמן זו יקומו אמנים ויאמרו, עד כאן! אנו רוצים שינוי, וללא ספק זה המקום והזמן ליצר רעיונות בעלי "מטען חריג", ומספיק כעס על הבאנאליות המתמשכת, לחולל ולהוביל את הרושם הנחוץ. כמו שאר הכלכלה, גם העולם התרבותי חיי במחזוריות של עליות וירידות. זה עדיין מוקדם מדי לומר מה יקרה בשנה או שנתיים הבאות, אולם יש דבר אחד בטוח, מה שקורה עתה, זה סוג של קוריוז המרגיע את תחושת חוסר הוודאות של ההווה והעתיד. בעיקרון זה, כשהאמנים נתפשים כפותרי בעיות, צפויים לנו הפתעות, כי מן הסתם, כל בעיה שתעמוד בדרכם תיפתר בצורה לגמרי לא צפויה ובהחלט לא קונבנציונאלית.
ניתן לומר שעידן המאה ה-21 מחפש "דת חברתית" חדשה. אחרי חווית הקומוניזם, הסוציאליזם, הקאפיטאליזם והגלובאליזציה, אולי בעזרת הניסיון ונאורות נירכשת חדשה, נכונן עולם שהיצירה והאמנות תהייה דומיננטית יותר. ובעצם אנרי מאטיס, האמן הצרפתי הדגול, שהעיז ושינה את עולם האמנות של המאה ה-20 , אמר זאת בצורה הטובה ביותר "יצירתיות זקוקה לאמץ והעזה".
במצב האידיאלי יוביל הדבר לשינוי בנקודת המבט שלנו, אולי הנאה אסטית לא תשנה את העולם, הרי שהיא בהחלט משנה את עצמנו ואת הקשר שלנו עם העולם.
