המיסתורין והקדושה הם כחוט השני הטווים את סיפרורי התנ"ך. סיפורי התנ"ך מהוים מקור של סקרנות והשראה לאמנים מאז ומתמיד. הסיפורים כפשט, ומה שמסתתר בנבכי הכתוב מעוררים אצל האמן את הדימיון והיצירתיות, ונותנים לו כלים ליצור פרשנות חזותית. בהשפעת סיפורי המקרא האמנים מפתחים דרכי חשיבה המניעות את הדימיון ומולידים דמויות בעלות זהות חברתית דתית כמו משה, שמואל וישעיהו או מנהיגים ומלכים כמו שאול ודויד ואחרים. סיפורי התנ"ך המוצגים לפנינו הצופים, על דמויותיהם המצוירות מצליחות להגיש אשלייה אשר באמצעות יכולת ביטוי ויזאלית יוצרת דימוי של מציאות מוחשית. זו יכולה להיות דמות של מלך, בת מלך, נביא זועם, עם מיוסר, מסכת ארועים, מארג של התנהגותם אנושית, על חולשותיהם ויצריהם, כה מציאותי.
גוסטב דורה, דבורה הנביאה, 1865
ניקולס פוסין, דוד הגיבור, 1865
דוצ'יו, המלך שלמה, 1308-11
יעקב שטיינהרט, יונה הנביא, 1922-23
סר אדוארד בורני-ג'ונס, מרים הנביאה, 1872
רמברנדט, בת-שבע בשעת רחצה, 1654
באמצעות האמן אנו זוכים למפגש מרתק עם דמויות מוכרות וכמעט ממשיות. ארועים וסצנות רחוקות בהיסטוריה האנושית מקבלים ממד ממשי. חידות מן העבר מפוענחות ומוצאות פתרונן באמצעות האמן ויצירתו. מתפתח מפגש עם אורחות החיים מתקופת העבר ואנו יכולים להזדהות או להתאכזב איתם, לחוש בסבלם ומאידך לשנוא אותם, אנו רואים אותם בבגדיהם הצבעוניים, בנערותם ובזקנתם, כמלכים חכמים וכמפסידנים. כל אמן יוצר את ה "משה" שלו, או את אחד מאבות הראשונים, על-פי תפישת עולמו ופרשנותו האישית.
ליפי פיליפינו, אברהם, 1502
רמברנדט, משה עם הלוחות, 1659
ויליאם בלייק, אברהם ויצחק, 1783
אלמה טאדמה, יוסף בודק את אסמיו של פרעה, 1874
דומניקו פטי, משה מול הסנה הבוער, 1613-14
אפרים משה ליליין, יהושע בן-נון
לואיס קומפורט טיפאני, משה והסנה הבוער
בנג'מין ווסט, משה מול הארץ המובטחת, 1801
ג'קוב מתם, שמשון ודלילה, 1613
פול גוגן, יעקב והמלאך, 1888
אולי מתוך הזדהות ואולי מתוך קדושה ואולי מתוף הרצון ליצור דמות שהיו רוצים לראות במציאות, תכונות שהיו רוצים לתקן ולשנות. האמנים מספרים את סיפורי התנ"ך בעזרת הקו, הצבע משלימים לנו את הפאזל החסר, ללא מילים.בעזרת כח הדימיון האמן חופשי לעשות כאוות נפשו, להשתעשע ביכולת היצירתית לגלות פינות שכוחות ולחשוף דמויות ערטילאיות. לכל אמן יש את הסגנון המייחד את עבודתו, וגישתו הבסיסית אל התנ"ך.המטרות הן מגוונות זה כולל חקר וחשיפת תקופה בהיסטוריה המתועדת בספרי התורה, או תאור החיים החברתיים והמוסריות בתקופת המקרא, השפעות הדדיות עם המדינות השכנות, מלחמות ומאבקי הכח לכיבוש ארץ-ישראל ועוד. בעיקר אנו מבחינים בגישה והיחס של האמן עצמו בצורה שהוא רוקם את העלילה החזותית, ונותן לה ביטוי אישי, או מאידך קר מציג תמונה עובדתית בלי פירוש אישי,ככתבו. ואילו אחרים דוקא יוצרים אקטואליזציה לתקופה בה הם חיים (בעזרת פרטי לבוש, מגורים וכו) ואז הדמויות התנכיות מקבלות את ממד אותו הזמן ואותה התקופה, דבר שיוצר אינטראקציה בין ההווה לעבר.
ז'אקופו פאלמה, רחל ויעקב, 1515-25
פראנצ'סקו סולימנה, רבקה ואליעזר, 1710
האמנים של התנועה הפרה-רפאלית דגלו בדעה שאיורי המקרא חייבים לקבל השראה מנופי ארץ הקודש ישירות. אחד מהם היה ויליאם הולמן האנט שהיה אף אחד משלושת מיסדיה. הוא עלה לארץ הקודש וחיפש בה אתרים אוטנטיים לציורים הדתיים שמטרתו לציירם. הוא התחקה אחר מקומות בעלי השפעה שיהוו מקורות השראה הניזכרים במקרא.
בכללם, בת יפתח יוצאת בתופים..., אברהם ושרה באהליהם, יעקב המסרב להתנחם ועוד. לדעתו אין להסתפק בביקור קצר בארץ, אלא יש להכיר לעומק את מראותיה ואנשיה לשם הנצחתם על הבד.
דנטה גבריאל-רוסטי, רחל ולאה, 1855
ללא ספק אמן שנוגע באמנות הקשורה לסיפורי התנ"ך מנסה להיות סוג של פרשן ומבקר המקרא, הבא ליצור סוג של גירוי אצל הצופים. האמן בעצם יוצר עמנו דיאלוג מרומז ושולח אותנו לעולמות קסומים ואקזוטיים.
פרדריק גודול, משה בתיבה ובת פרעה
חציית ים סוף, המאה ה-3
ג'אן ליאון ג'ארום, מעמד הר סיני, 1895-1900
כאוואלינו, דוד מנעים זמירות לשאול
ניקולס פוסין, משפט שלמה, 1649
עיניין מיוחד גילו מרבית האמנים לנושא הקשור בבריאת העולם, וסיפורי המקרא הקשורים בו.
ויליאם בלייק, בריאת האדם
הרונימוס בוש, עליה לגן-עדן של המבורכים, 1500-04
מיכלאנג'לו, בריאת האדם, 1510
נפילתו של אדם, טיציאן, 1565-70
קין והבל, טינטורטו, 1550-53
קין, אנטוניו קאנובה, 1846
מסקרן ומלהיב ביותר לראות את הפרשנות על תופעות טבע חריגות, כמו המבול, מכות מצרים, קריעת ים סוף, נפילת חומות יריחו, שמש בגבעון דום וניסים אחרים.
גוסטב רודה, המבול
ג'ון מרטין, קללת סדום ועמורה
ג'יימס טיסו, משה ואהרון ועשר המכות, 1889
ג'ון טרנר, דבר (המכה החמישית), 1800
אברהם אפק, קריעת ים-סןף, שנות ה-70
לא פחות מעניין לראות את ההתמודדות של האמנים עם המלחמות שעובר העם בדרך אל הארץ המובטחת, מלחמות של אבות האומה, כיבושי יהושע בן נון, המלחמות של המלך שאול, התמודדותו של דוד מול גולית, והתרחבות הממלכה בתקופת דוד ושלמה.
ג'ין פוקט, בני-ישראל לפני חומות יריחו, המאה ה-15
ניקולס פוסיין, ניצחון יהושע ועמו על האמורי, 1624-26
פיטר ברויגל האב, הקרב האחרון של שאול על הגלבוע מול הפלישתים, 1562
ללא ספק האינטרפרטציה של האמנות הויזואלית מבוססת על מקורות היסטוריים, ממצאים ארכיאולוגיים, ועדויות אנתרופולגיות שרבות מהן - מבוססות על יצירותיהן של האמנים. רבים מהם נודדים למקומות שמהם הם שואבים את ההשראה לדמויותיהם. הם מחפשים דמויות אוטנטיות, מקומות אקזוטיים שישלימו את הפאזל החסר המסעיר את דימיונם, מבלי דעת, ולא תמיד במתכון, הם יוצרים אמת ואמנות, המהוים עדות היסטורית.
במהלך ההיסטוריה האמנותית נמצא גישות שונות ופרושים שונים שניתנו לאמנות בכלל ולאמנות סיפורי המקרא, בפרט. בראשיתה, האמנות החזותית הייתה באופיה איקונוגראפית. במאה ה-3 הציור עבר שינוי משמעותי בסגנון התיאור של מאורעות שניכתבו בתנ"ך. דוגמא אוטנטית לכך הם ציורי המקרא , דוגמא לכך הם ציורי הפרסקו מהמאה ה-3 רחבי הממדים בבית הכנסת בדורא אירופוס שבסוריה, המנציחה את ראשית אמנות הציור בדמותו החדשה כציון דרך חשוב לעולם כולו,בציורי קיר ניתן להבחין סצנות הלקוחות מהתנ"ך, על חיי האבות, סיפורי משה, מעשי ניסים של נביאים ועוד. השימוש בסיפורי התנ"ך כבסיס ראשוני לאמנות הויזואלית שיקף נאמנה את הפופולאריות וההערכה להם זכו סיפורי המקרא. וגברו על האידיאה המסורתית בעלת תפיסה דתית המתנגדת ליצירת דמות אדם מושלמת ברוח הכתוב "לא תעשה לך פסל וכל תמונה",ראשי הקהילה הבינו כי ניתן להעביר ולהעצים מסרים באמצעות ציורי התנ"ך, לקהילה כולה ובעיקר לאור העובדה שמרביתם לא ידעו קרוא וכתוב.
שמואל הנביא מושח את דוד למלך, המאה-3
למעשה ניתן למצוא שפע של ייצוגים אמנותיים על גבי פסיפסים ופרסקאות בהן מופיע ייצוג חזותי של ספורי התנ"ך ואף, ציורים בעלי אופי המייצגים את האל עצמו בדמות "יד אלוהים" ומעשי ניסים בעלי משמעות מיסטית, שצמחו מתוך אוירה רוחנית.
האמנות הרוחנית התנכית הוותה השראה לאמנים מהעולם כולו, וניבדלת בעיקר לפי תקופות זמן, ושינויים אבולוציוניים שעברה האנושות בכללה.
תקופת ימי הביניים בין העת העתיקה עד תקופת הרנסאנס- האמנות בתקופת ימי הביניים הייתה בעיקרה דתית ונועדה למטרות פולחניות. היא הוגבלה לעיטור כתבי קודש, תמונות הקשורות לסמלי הדת וקדושיה שהביטוי מתגלה בצורת איקונות. הסגנון היה מינימלסטי, כפוף להסבר מילולי, מוסרי ואליגורי, ולא ניתנה חרות לאמנים להביע את תחושותיהם ולבחירת נושאי ציוריהם. הכנסיה שלטה באמנות והייתה הפטרונית העיקרית שלה. השינוי לא אחר לבוא וגישה חדשה ומהפכנית לתאר חללים ריאליסטיים נסכה רעננות באמנות הציור, אולם עדיין היה צמוד לצורכי הכנסיה, מכאן שמרבית הפרסקאות צוירו ועיטרו את כותלי בתי הכנסיות וביניהן גם בתי כנסת יהודיים.
החל במאה ה-15 התחוללה מהפכה בשדה האמנות שראשיתו בפירנצה, הוא הרנסאנס האיטלקי, והביא את סגנון הציור החדש שהתבטא בעומק של המציאות הציורית שטרם נראתה כמותו. במקום הציורים הרוחניים הצנועים בהם נראו הקדושים במלוא ענוותם, נעשו ציורים חילוניים שהתבטאו בציורים בהם מתוארים חללים של חדרי מגורים ומציאות יומיומית של התנהלות חיי החולין של בני-אדם פשוטים.
בגיטאות באיטליה היו קירות חלק מן הבתים מקושטים בציורי קיר של עלילות התנ"ך.
רש"י, ידע ולא מחה על קיום ציורי קיר המתארים עלילות מן התנ"ך כמו מלחמות דוד בגלית עם הסברים. הקן הדתי הרוחני עדיין היה הקו השליט, סגנון האיור היה סגנון דומיננטי בעיקר בעיטור כתבי הקודש, והגיע לשיאים במאה ה-15. וחשוב לציין שתוכנו של המקרא היה מקובל אוניברסאלית על הכול, ולא נשמע ערעור האמונה במהימנותו לא רק טקסטואלית אלא אף ויזואלית.
תקופת הרנסאנס הניחה יסודות וערכים מודרניים וחילוניים. הסגנון התבסס על דיוק מדעי ושימוש בריאליזם. השלב האחרון בהתפתחות הרנסאנס היה פיתוח הסגנון המנייריסטי שנתן ביטוי ייחודי לאמנים תוך שימת דגש על הקשר בין צבע לתחושה.
יוסטאצ'ה לה-סורה, האונס של תמר, 1640
בתקופת האימפרסיוניזם בתחילת המאה ה-19, הדגש הושתת על שינויי טכניקה, נושאי ציור, אור וצבע והשפעת האימפרסיוניזם על הציור בכלל ועל התנכי בפרט.
במחצית השנייה של המאה התשע עשרה היו מספר ציירים יהודיים ובראשם פיסארו. גל של כשרון הציף את פריס, ולציירים היהודים היו השגים כבירים.מרבית המגמות המודרניסטיות ניסו לכונן את האמנות התנכית כביטוי אסתטי מטאפיזי של הדת.
מקס ארנסט, חווה, 1925
אברהם אופק
הרוחניות המצוירת התמזגה עם המציאות שהביאה את מהפכת ציורי הדיוקן, כפי שמוכרים לנו כיום, הפורטרטים, עם הסגנון הריאליסטי שהפך למוביל. מה שתרם לפריחת ציורי הפורטרטים היה גילוי המדיום החדש צבע השמן.
בתום המאה השבע עשרה נהגו רבני אירופה המערבית והמרכזית, להתיר הדפסת תמונות דיוקניהם.
אברהם אבן-עזרא זצ"ל, 1058-1021
הרמב"ם זצ"ל 1200
דון יצחק אברבנאל זצ"ל, 1490-1508
רש"י זצ"ל 1539
בתקופה זו היהודים הגיעו למערב, הם החלו להתערות בחברה ולהתערות בה, לשם כך החלו לרכוש השכלה כללית, מהלכים שהובילו אותם לתהליכי שינוי או יותר נכון, חילון חייהם. ומצד שני החל הפלוראליזם הדתי לכתותיו ובמזרח אירופה קמה התנועה הציונית, שהחיה את הרצון להקמת יישוב יהודי בארץ ישראל ועמו החיאת השפה העברית. עובדות אלו יצרו אמנות ספורי המקרא בלבוש שונה, בעל אופי הנוטה לפרשנות חופשית. הפרשנות הייתה במגמה להעמיד תפישה והבנה מחודשת לסיפורי התנ"ך, ולעיתים אף ביקשה להעניק נופך רענן ועכשוי, ברוח הזמן לסיפור העתיק.
מארק שאגאל, חזון השלום של ישעיהו הנביא
מארק שאגאל, אברהם ושרה, 1956
סלבדור דאלי, אברהם אבינו, 1964-67
לורד פרדריך ליטון, דוד ויונתן, 1868
פרידריך ארתור בריג'מן, דוד המלך, 1877
רוח המטריאליזם המדעי הולידו פקפוק כנגד התפיסה שהעולם נברא בששה ימים, וערערו את נכונותם של סיפורי המקרא ויצרו משבר אמינות. אפילו לדימוי הבסיסי של ארץ הקודש כפי שתוארה במקרא, חיפשו הסבר לוגי ומדעי. על רקע זה יש לראות את הריבוי הגדול בציורים וברישומים מארץ הקודש בתקופה זו במיוחד. הדרישה הייתה לסגנון מדויק וריאליסטי, ולא בסגנון הרנסאנס שהיה מנותק מההווה והמציאות. אמנות הציור המקראית שאפה מעתה להיות אמנות אוטנטית, כשמטרת העל הייתה להשיב את אמינותם של הסיפורים המקראיים ושל כתבי הקודש.
פייסטרה קורמון, קיין המקולל נע ונד, 1880
חשוב לציין כי עד לשנות ה-30 של המאה ה-19 לא נעשה ניסיון שיטתי לאייר את ספרי המקרא בציורים בסגנון ריאליסטי, הלקוחים מהמוטיבים של אתרים ומקומות אוטנטיים כמו ארץ ישראל וארצות האזור. רק בשנות ה-40 של המאה ה-19 נעשו איורים ע"י אמנים אנגליים שכללו איורים אשר התבססו לצורך סיפורי המקרא בדמויות ותלבושות של אוכלוסיית ארץ-ישראל באותו הזמן. באיורים אפשר להבחין בציביון המיוחד, ובהילת הקדושה שמעניק האמן לנוף של ארץ ישראל המקראית, שנופיה מספקים השראה לדימיונו וריגשותיו.
גילוי המצלמה הפך לאמצעי תומך לאמן לדייק בפרטים, בכדי להנציח את נושאי הציור. רבים מהציירים חדלו מציור רומנטי חופשי ודימיוני, כשמרבית היצירות נועדו לתיעוד ואופיים העיקרי לא היה אמנותי. הסגנון המוביל היה רישום תיעוד, תחריט וגילוף. האמנים האמינו שהאוטנטיות של נושאי הציור צריכה להיות מבוססת על ידע רב ככל שניתן, קודם שניגשים למלאכת הציור.
יעקב שטינהרט, שאול, חיתוך עץ
אמנים רבים הגיעו לארץ-ישראל והתאימו את סגנון הציור למוטיבים של הארץ, אשר הייתה ניגוד מוחלט לאירופה. הדמויות שניתקלו בהם היוו השראה לספורי המקרא. בין הבולטים שהנציחו זאת בקו אישי היו אבל פן, נחום גוטמן, יעקב שטיינהרט, אברהם אפק, מכאל סגן-כהן ואחרים.
אבל פן, שרה
אבל פן, רחל
אבל פן, עקדת יצחק
אבל פן, ארבע אמהות
נחום גוטמן, עקדת יצחק, 1933
