סוזנה והזקנים, ארטמיסיה ג'נטילסקי

ונוס וקופידן, ארטמיסיה ג'נטילסקי, 1625-30

אסתר לפני החשוורוש, ארטמיסיה ג'נטילסקי, 1630

הציור "אסתר לפני החשוורוש" הינו אחד הציורים השאפתנים ביותר של ארטמיסיה. הנושא לקוח מסיפור המעשה שאסתר הגיעה לאחשוורוש לבקש רחמים על עמה, היהודים, בהתחשב בכך שהייתה צפויה לעונש מוות על העזתה. המעמד היה קשה מנשוא, אסתר התעלפה, אולם בסופו של דבר, השיגה את מטרתה.

סיפור המעשה הוא טריגר לארטמיסיה לבטא מצב נתון של המציאות בה הייתה נוכחת בעצמה. באמצעות התלבושות האוטנטיות היא מכוונת את הצופה לראות את ההתרחשות כמצב עדכני של אותה עת.

מאפיין אחר וחשוב הוא עניין הפטרונות שקידם אמנים רבים ואיפשר להם ליצור. הפטרון, היה סוג של משקיע בימינו, תפקידו היה להזמין מהאמן כמות גבוהה של יצירות ובכך התאפשר לו לאמן להמשיך ולעסוק באמנות. כמובן, אפשרות מעין זו כמעט ולא הייתה מנת חלקן של האמניות. שוב, בגלל חריגותה בנוף הנשי אמנותי, ארטמיסיה, כן זכתה לפטרון, בדמותו של הדוכס קוזימו השני, לבית מדיצ'י. מאוחר יותר בהיותה באנגליה, הפטרון שלה היה המלך צ'ארלס הראשון, סברה, כי בעת שהותה באנגליה סייעה לאביה, האמן אורציו ג'נטילסקי, לצייר את תקרת ביתה של המלכה. מזלן של בנותיה כציירות, לא שפר עליהן כאמניות, והן נעלמו אל תהום הנשייה כרבות לפניהן.

נשים ציירות פעלו עוד בתקופת הרנסאנס, כזאת הייתה  פלמה ווחיו (palma jacopo' il vecchio) מאיטליה שחיה בין השנים 1510-1575. ציוריה אופיינו בעיקר בציורי דיוקן בסגנון הרנסאנס. 

אמנית יוצרת הייתה גם סופוניסבה אנגוסיולה מהעיר קרמונה באיטליה אשר הייתה אחת משש אחיות כולן אמניות, היא יצרה  ציורי מיניאטורות מעשה אמן להפליא בשנים 1532-1625. אחותה אנגוסיולה לוצ'יה הייתה המפורסמת מבין כולן, סגנון ציוריה היה קרוב לסגנון המנייריזם.

אמניות אחרות בנות תקופתה יצרו בצל האמנים הגברים. הן חיפשו דרכים יותר "מקובלות" ובשל כך נאלצו לסגל  לעצמן סגנון מינורי, יותר "קנוני נשי". כאלו היו ג'ודית לייסטר 1609- 1660 ורחל רויש 1664- 1750, עבודתן התאפיינה בדרך כלל בציורי פרחים  או ציורי דיוקן פרטניים  האופייניים לתקופת הבארוק. 

ציירת הולנדית בשם מאריה ון אוסטרויק 1630-1693 הייתה ציירת מחוננת ציוריה זכו להערכה רבה על ידי האצולה האירופית דאז, ביניהם השליט לאופולד, לואיס ה-15 מלך צרפת וויליאם ה-3 מלך אנגליה. למרות שהייתה בחברה הגבוהה לא התקבלה לגילדת הציירים באותה תקופה.

גם ג'ובנה גרציוני 1600-1670 האיטלקיה, הייתה ציירת מוערכת מאד, במיוחד בשל ציוריה המיוחדים

שצוירו בצורה דקורטיביתעם צבעים עזים וזוהרים. בדרך כלל היא ציירה פרות, ירקות ופרחים. היא זכתה להצלחה בכל איטליה ובפטרונים ,שזה היה יוצא דופן באותה תקופה. אחד הפטרונים היה קסיאני דל פוזו ואילו השניה הייתה הפטרונית, אנה קולונה שהייתה אישתו של טדאו ברבריני. ג'ובנה ציירה לדוכס מסבוי ולקרלו עמנואל השני. ב-1666 ג'ובנה מחליטה להוריש את כל יצירותיה  לגילדת הציירים של רומא שהייתה בחסות האקדמיה של סן לוקה. התנאי שלה, להקבר בכנסיה של סן לוקה. ואכן, מצבתה נימצאת בכניסה לכנסיית סן לוקה.

ציורי קדושים ונושאים דתיים היו פופולאריים בתקופת הבארוק. אחת הציירות שציוריהן זכו להערכה, אפילו ע"י המלכה ויקטוריה, היא מארי אלנריידר מגרמניה 1791-1863.

לא כולן הסכימו לקבל על עצמן את הנורמות החברתיות  ואת אי השיווין בין המינים כגזרה מן השמים.

בשנת 1792, בבריטניה, מארי וולסטונקרפט, העלתה את הנושא כחלק חשוב מסדר היום הציבורי. היא דרשה שיויון בהשכלה, היא זעקה את זעקתן של נשים רבות, על הפרת זכויותיהן כנשים, היא המטירה כתבות אין סוף ויצרה גוף שיצא למאבק לשנות דפוסים אלו וביניהם היו גם גברים. להזכירכם, בתקופה האליזבטנית, האישה לא רק שלא כתבה את קורות חייה ספק אם היא ניהלה יומן. ספק אם היא  ידעה קרוא או כתוב, אך אין ספק שהייתה קניינו של בעלה. בין המעטות הייתה הסופרת ג'יין אוסטין (1775-1817) שמפרסמת את סיפריה "על תבונה ורגישות" 1811 ו "גאווה ודעה קדומה" ב 1813, בכך היא מנסה לחשוף את הצביעות ההיררכית של האצולה בבריטניה ומזעזעת את הנורמות החברתיות המקובלות. ג'יין גילתה תעוזה ואמץ רוח אולם קולה היה  כקורא במדבר, נשים לא העזו להשמיע דעתן, והפובליציסטים הגברים היו משועשעים בלבד.

ג'יין אוסטין

 נשים אמניות "סומנו" על ידי החברה, כמוזרות וגבריות ונודו מקרב החברה הבורגנית, באנגליה.  נשים שרצו לכתוב במאה ה-19, נטו לכתיבת  רומאנים על החיים ומתוך החיים. אחרות שמרדו,חיפשו דרכים לבטא את אישיותן הן נאלצו להתחזות בשמות גבריים, כמו- ג'ורג' אליוט ( זהו שם  עט של הסופרת האנגליה בשם מרי אן אוונס,1819-1880, אחד מספריה "סצינות מחיי כמרים", או ג'ורג' סאנד (הייתה אהובתו של המלחין הפולני שופן, לבשה חליפות מכנסיים וחיה בגלוי עם אהוביה הרבים), סופרת צרפתיה ופמיניסטית בשם אורור דופן, 1804-1876, היא ניהלה חיים עצמאיים ושאלה את שמה הספרותי מאהובה, אחד מספריה המוכרים, "פרנסואה העזובי".  לאישה לא היו תנאים לכתיבה או דרך לעסוק באמנות יוצרת, לא היו להן דברים בסיסיים כמו: חדר משלה, הכנסה משלה, או דמי הוצאות משלה, כל אותן הקלות שזכו בהם סופרים ואמנים גברים, בני תקופתן.

סופרת אחרת היא וירג'יניה וולף 1882-1941, נחשבת לאם הפמניזם המודרני. היא הייתה פעילה בחוג הסופרים והוגי הדעות בלונדון, יחד עם בעלה וולף  לנארד הקימה הוצאת ספרים עצמאית, כך היא יכלה לפרסם את ספריה ביניהם, "המגדלור", "גברת דאלאווי", "חדר משלך" ועוד.

ג'ורג' אליוט, מרי אן אוונס

ג'ורג' סאנד, 1835 

וירג'יניה וולף

קיימות  מעט מאוד מסות שנכתבו על ידי נשים בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. כך גם מעטות הן הפסליות. 

אחת הפסלות הנודעות היא קאמי קלודל האמנית הצרפתיה 1864-1943, אשר גדלה בשלהי המאה ה-19. 

קשה לעלות על הדעת שנערה בת שבע עשרה תיבחר להיות פסלת, הרעיון עצמו היה שערורייתי, אולם עוז רוחה ואהבתה לאמנות הפיסול, גברו על המכשולים. בשנת 1883היא פגשה את אוגוסט רודין, האמן והפסל הדגול, מערכת הקשרים נימשכה כ- 15 שנים וידעה עליות ומורדות. לדורות הבאים,היא השאירה מורשת של יצירה רבת ערך, מקוריות וחזון. עבודתה האמנותית הייתה בצל יחסיה עם אהובה. רודין, לעומתה, זכה לדימוי של יוצר בלתי נילאה ושנותיו עימה גם כעוזרתו האמנותית, נחשבו לשנים הפוריות ביותר שלו כאמן. פסליה של קלודל, מוצגים כיום במוזיאונים בפריס.

צרפת התברכה באמניות רבות כמו קונסטאנס 1775-1821, רוזה בונר 1822-1899 שציירה טבע ופעילות בני אדם.

הציירת ג'ואנה מרי בויסי 1831-1861, הייתה אחותו של הצייר האנגלי ג'ורג' בויסי שהיה חברו של האמן המפורסם, רוסטי. ג'ואנה עוד בהיותה ילדה גילתה כשרון אדיר לציור. את לימודיה עשתה בבית הספר הממשלתי לעיצוב, וב1852 השתתפה בתערוכת אמנות עם יצירתה אלגיווה. הצלחתה הייתה מיידית. בעיקבות כך עברה להמשך לימודים בפריס. היא הציגה את עבודותיה בצרפת ואיטליה שם אף נישאה. היא ציירה בסגנון הפרה-רפאליטי.

מרי- אן בידולף 1769-1839 מאנגליה, נודעה כציירת פסטלים מובהקת. ציירת אחרת מאנגליה, היא סופי אנדרסון, 1823-1903 , ציוריה היו  סוג של תיעוד היסטורי, יכולותיה וכישוריה הביאו אותה להנציח את החיים בארמון המלוכה. בפעילותה האינטנסיבית כציירת עצמאית, לימודיה ברחבי העולם, יצרה תקדים ופריצת דרך לנשים אמניות אחרות. ב-1870 השתתפה יחד עם קבוצת נשים אמניות בתערוכה, שנערכה בעיר ליוורפול והציגו את עבודותיהן בגלריה המפורסמת ווקר. החידוש זכה להדים רבים בבריטניה הויקטוריאנית והשמרנית. כמו כן הציגה את עבודותיה באקדמיה המלכותית בלונדון. היא התמחתה בעיקר בדיוקנאות, בשנותיה האחרונותהתגוררה עם בעלה, בניו יורק שם המשיכה ליצור ולהשפיע בדרכה הכובשת.

נשים עצמאיות קמו גם בקרב האצולה בצרפת.

המלכה מארי אנטואנט שהייתה אישתו של לואי השישה-עשר, תמכה בנשים אמניות ובכללן אליזבת ויז'ה-לברן (1755-1842). ידידותן נוצרה על בסיס הסכמתן בצורך לשינוי בנורמות החברתיות בצרפת לטובת הנשים. אליזבת הייתה ציירת פורייה, אשר העיזה לחרוג מעבר לכך. ציורי הדיוקן שלה, הציגו נשים לא רק בעלות קסם נשי ענוג, אלא נשים בעלות חוסן אישי ובטחון מלא ביכולתן, ציורה "הרוזנת" ללא ספק מבטא זאת בצורה מושלמת. האשה שבתמונה איננה מתביישת, היא מישירה מבט קדימה בתעוזה, חיוכה כן אולם אינו מתחנחן אלא מדגיש את אופיה העצמאי כאשה.

הרוזנת, אליזבט ויז'ה לברן

נשים אמניות הבינו, כדי לשרוד וליצור עליהן להסתפח לקבוצות אמנים קיימות. תקופת האימפרסיוניזם קלט אל שורותיו רבות, אחת מהן הייתה, אמנית צרפתיה, אווה גונזאלס שפעלה בין השנים 1849-1883 והצטיינה במיוחד בציורי הפסטל- ראה "נעליים לבנות".

 נשים אמניות הבינו, כדי לשרוד וליצור עליהן להסתפח לקבוצות אמנים קיימות. תקופת האימפרסיוניזם קלטה אל שורותיה רבות, אחת מהן הייתה, אמנית צרפתיה, אווה גונזאלס שפעלה בין השנים 1849-1883 והצטיינה במיוחד בציורי הפסטל- ראה "נעליים לבנות". ב-1869 היא פגשה את אדוארד מאנה והפכה להיות תלמידתו ולמודל שלו. את תערוכתה הראשונה היא הציגה בשנת 1870 וכך עשתה זאת מדי שנה. בהתחלה ניכרה מאד השפעת הסגנון של מאנה על עבודתה, אולם מאוחר יותר, פיתחה סגנון ייחודי משלה, אשר התבטא בצבעים בהירים בעיקר בצבעי מים, ורכות של אלמנטים, מה שהביא לה הצלחה רבה. היא מתה תוך כדי לידה, חמישה ימים בלבד אחרי מותו של האמן והצייר הדגול, אדוארד מאנה.

ברת' מוריסו (1841-1895) נמנתה על קבוצת האמנים האימפרסיוניסטים. היא השתייכה לחוג מכריו ותלמידיו של מאנה, ואף נישאה ליוג'ין מאנה אחיו של מאנה. המצאה במרכז ההתרחשויות האמנותיות, השפיע על עבודתה ופרסומה, יותר מאשר על אמניות אחרות באותה תקופה. יש לומר, שבזכות יחסים אינטנסיביים ושל כבוד הדדי  הייתה לה אף השפעה על עבודותיו המאוחרות של מאנה עצמו. למרות קשריה ויכולותיה כאמנית, יצירתה התקבלה בחוסר אהדה ואפילו בבוז. אולם עקשנותה ואמונתה ביכולותיה כאמנית, לא הירפו את ידיה והיא המשיכה ליצור ובהצלחה. ציורה "המעגן בלוריינט" 1869 בקירוב, היא ציירה בסגנון אימפרסיוניסטי מובהק ונחשב לאחד מציוריה הטובים במיוחד.

האשה השניה החשובה בקבוצת האימפרסיוניסטים, הייתה ללא ספק, מארי קאסאט (1845-1926). גם היא השתייכה למעמד הגבוה. 

היא היגיעה לפאריס מפיטסבורג באמריקה, כדי לצייר  עם הקבוצה האימפרסיוניסטית ולהציג איתה את עבודותיה. בסגנונה של קאסאט אפשר לגלות את עיניינה במבנה האנטומי פיזי. מדריכה האמנותי היה דגה, עבודתה האמנותית הפתיע אותו ברצינותה והוא  נאלץ להודות  בכוחה כציירת. עבודתה הושפעה רבות על ידי ההדפסים היפאניים של האמן קיטגוואה אוטמארו. בעיקר ברישום ובהדפסים שיצרה. עבודתה זכתה לפרסום מסוים.