רפאל 1483- 1520 ( Raphael , Raffaello Sanzio)
רפאל הוא צייר וארכיטקט איטלקי שנולד לתקופת הזהב של אמנות הרנסנס, תקופה באמנות שהצטיינה בפרפקציוניזם ושלמות ביצירה. רפאל יחד עם מיכלאנג'לו וליאונרדו דה וינצ'י, עיצבו את פני האמנות הקלאסית והמסורתית בתקופת הרנסנס. רפאל היה צייר פרודוקטיבי מאד למרות מותו בטרם עת בגיל 37 בלבד, הוא הותיר אחריו אוצר רב של עבודות מופת, כולן עדות לכשרונו וגאוניותו כצייר.
קארדינל ביבינה, רפאל, 1516
דונה ואלטה, רפאל, 1514
בינדו אלטויטי, רפאל, 1515-1512
הנס הולביין 1497- 1543 (Hans Holbein the younger)
הולביין היה אחד הציירים החשובים בתקופת הרנסאנס שהתמקד בדיוקנאות, סגנונו השפיע על דורות רבים. הקומפוזיציה בציוריו ועושר הצבע שלו יוצרים דיאלוגים של משחקי מילים עם הצופה. הוא נולד למשפחה שעסקה באמנות, אביו ואחיו היו ציירים. הולביין היה מאייר ספרים בין עבודותיו כמאייר ניכללים איורים לסאטירות של ההומאניסט ההולנדי, ארסמוס, ונטל חלק באיור התנ"ך של מרטין לותר. כמו אביו, הוא תכנן חלונות ויטראז' וכמובן הקדיש את מרבית זמנו לציורי הפורטרטים, ביניהם דיוקן של הנרי השמיני מלך אנגליה, שאף עיצב את בגדיו המפוארים, רישומים של אן בוליין, ג'יין סיימור, אשתו השלישית של המלך, ודיוקן אחותה, אליזבט' סימור ואחרים. בביקוריו בבזל ולונדון הוא צייר פורטרטים של סוחרים ואנשי קהילה מפורסמים. הולביין ניפטר במגפה הגדולה שניחתה על אירופה והפילה חללים רבים באוכלוסיה. ציוריו הצטיינו בעושר צבעוני ושמירה קפדנית על פרטים, בעזרת השימוש בעיפרון, בדיו וגיר צבעוני, ולסיום הוא נהג להשתמש באבקת פחם.
אלמנט מתוך הציור אמבסדורס, הנס הולבין, 1533
הנרי השמיני, הנס הולבין, 40- 1539
הלורד צ'ארלס סולייר, הנס הולבין, 1534-35
אן מקליבס, הנס הולבין, 1539
אשת הצייר, הנס הולבין, 1517
מיכלאנג'לו מריזי דה קאראוואג'יו 1571-1610 (Caravaggio Michelangelo Merisi)
צייר איטלקי מלומברדיה ששם עיירת הולדתו הפך לשמו הרישמי, בעולם כולו. הוא החל כבנאי, אולם כישוריו הגאוניים הובילו אותו לצייר, במלוא עוצמת ריגשותיו הגואים. הוא סלד מאידיאליזציה בציור, ציוריו הציגו מציאות ללא עידון, ויצרו סגנון שהשפיע על האמנים באותה עת. את הדרמה בציוריו הוא השיג בשימוש צבעי קונטראסט שיצרו על-ידי אור וצל, שביטאו יצרים, רגשות, הוד ומאבק. אופיו הקשה ואי יכולתו להבליג, הביאו אותו לתגרה בה נהרג אדם. קאראווג'יו ניסה למלט עצמו בעזרת ספינה להגיע למלטה, אולם גם שם הוא היה מעורב בסכסוך, ושוב נאלץ להימלט לסיציליה שם הותקף במזיד ואף ניפצע קשות. הוא זוכה והתכון להגיע לרומא, אולם שוב בגד בו מזלו, הוא נעצר בטעות, שוחרר שוב. מצבו הפיזי היה בקריסה, הוא סבל מפצעיו, עזוב ונטוש בחוף פונטרקול הוא הלך לעולמו ב- 1609. הוא הותיר אחריו ציורים הנחשבים גם כיום יצירות מופת.
אלמנט מהציור הטמנה, קאראווג'יו,1602-03
יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס, קאראווג'יו, 1599-600
נרקסיסוס, קאראווג'יו, 1598-99
ז'וספה דה ריברה 1591- 1652 (Jusepe de Ribera)
צייר ספרדי מתקופת הבארוק, היה תלמידו המצליח ביותר של קאראווג'יו. מרבית חייו עשה בנפולי שהייתה תחת שלטון ספרד. גם הוא כקראוואג'יו דבק בסגנון הנאטורליסטי והשתמש בסגנון אור- וצל, אולם קשת הצבעים בה השתמש הייתה בהירה יותר להדגיש את תחושת האנרגיה והבטחון העצמי של דמויותיו. גם הוא כרבים מהאמנים הגיע לאיטליה והתגורר ברומא בין השנים 1613-16 יחד עם קאראווג'סטים אחרים. משם הוא עבר לנפולי כדי להמלט מנושיו, שם הוא נשא לאשה את בתו של הצייר ג'יובאני אזולינו. בהיותו אזרח ספרד זכה לעזרת השלטונות והקים קהילת מוכבת מאספני וסוחרי אמנות.
השפעת סגנונו ניתן לראות בציוריהם של ציירים ספרדים כמו ולאסקז, מורילו ואחרים בני אותה תקופה.
פילוסוף יווני, ריברה, 1637
קבצנית קשישה, ריברה, 1638
ארכימדס, ריברה, 1630
ולאסקז דיאגו 1599-1660 ( Diego Rodriguez de Silva Vlazquez)
צייר ספרדי חיי בתקופת המאה ה-17 והשתייך לאסכולת קאראווג'יו. הוא היה בן סיביליה ונחשב לאחד האמנים הגדולים ביותר של ספרד באותה עת. הוא הצטיין בציורי פורטרטים ששיווה להם חיות בעזרת האור שבקע מציוריו. לוח הצבעים של ולאסקז הרמוני, הוא בנוי מפלטת צבעים ששולט בה הצבע הירוק זית, חום ענברי וגווני הלבן, צבעים אשר נוסכים נוגה של שלווה מצד אחד ודרמה מצד שני. כשרונו היוצא דופן השפיע על דורות רבים ובעיקר הביא אותו להיות צייר החצר של המלך פיליפ ה-4 ורעיתו מריאנה שהיו אף פטרוניו. ציוריו עקבו אחרי ההתרחשויות בבית המלוכה ומהוים מסמך אוטנטי וחשוב מאותה תקופה.
קרדינל, וולסקז, 1650
המלכה איזבל מספרד, ולסקז, 1632
מלכת הונגריה דונה מריה, וולסקז, 1630
מורילו ברטולומה אסטבן Murillo Bartelome Estteban) 1617-1682)
צייר ספרדי, נחשב לאחד האמנים המובילים בתקופת הבארוק. מורילו התפרסם בזכות ציורי הקדושים שהוזמנו על-ידי הכנסייה, אולם הוא יצר עבודות מופת שעסקו בחיי היומיום, פורטרטים ריאליסטיים להפליא של נשים, ילדים, קבצנים, כל יצירותיו שיקפו נאמנה את החיים באותה עת. מורילו יליד סביליה היה בן הזקונים, ה- 14 במספר. הוא התייתם בגיל צעיר משני הוריו ודודתו הייתה אחראית לגידולו. את דרכו כצייר הוא החל במקום הולדתו, סיביליה, בגיל 26 עבר למדריד שם לראשונה נחשף ליצירותיו של ולאסקז וליצירותיהם של אמנים פלמיים מה שהשפיע עליו בהמשך דרכו כאמן. הוא שב לסביליה ויצר ציורים למנזר המקומי ולקתדרלה שנחלו הצלחה עצומה. הוא היה צייר פורה ורבות מעבודותיו נחשבות ליצירות מופת בינהן העבודות שיצר למנזר אוגוסטין ואחרות.
מורילו העמיד תלמידים רבים ומעריצים, שמו היה ידוע בספרד ובאירופה של המאה ה-19 יותר מכל אמן ספרדי אחר. הסולם הדומננטי שסרוב בחר לציוריו היו בעלי גוון שנע בין אפור על גווניו וטונים חומים.
הנערה מגליציה, מורילו, 1645-50
נערה והמשרתת, מורילו, 1670
הבתולה ותינוקה, מורילו, 1650-55
פומפאו באטוני 1708-1785 (Pompeo Batoni)
באטוני שנולד ברומא, היה הצייר המפורסם ביותר במאה ה- 18. יכולת האבחנה הדק שלו, רגישותו לאסתטיקה, משקפים נאמנה את החברה במאה ה-18, שעיקרה התבטא בחוסר דאגה ושאננות כללית. סגנונו העדין, רישומיו האלגנטיים, טעמו המיוחד ויכולתו לשלב פריטים ופסלים עתיקים בציוריו, הפכו לאפנה במאה ה- 18. מעבר ליכולתו הוירטואוזית בציורי דיוקן הוא נחשב לצייר היסטורי, ציוריו המיתולוגיים והקשורים לדת, נירכשו בלהיטות רבה על-ידי מיטב האספנים בבריטניה כולה.
שובו של הבן האובד, באטוני,
הדוכסית מסן מרטינו, באטוני, 1785
הנסיכה גיאסטיניה אורסיני, באטוני, 1758
סר' ויליאם פיטצברט, באטוני, 1748
ז'אק לואי דויד 1748- 1825 ( jacques- louis David)
דויד היה צייר צרפתי והיה אחד הציירים המבוקשים ביותר בתקופתו המאה ה- 19. הוא נחשב לצייר בסגנון ניאו-קלאסי אשר מאפיינם עידון קלאסי, הוד והדר. את ראשית הכשרתו הוא עשה בסטודיו של הצייר פרנסיס באוצ'ר. ב- 1755 זכה ברס חשוב באמנות הציור, Prix de Rome, הפרס זיכה אותו בביקור ברומא ולימודים באקדמיה הצרפתית ברומא, הדרך להצלחתו כצייר כמעט הושלמה. הוא ספג השפעות ממיטב יצירות האמנות באיטליה ועיצב לעצמו סגנון אישי, השואב את המוטיבים הקלאסיים של אמנות הפיסול של רומא העתיקה. מאוחר יותר בהשפעת המהפכה הצורפתית משתנה סגנונו לריאליסטי יותר, בעיקר כדי לתאר בדייקנות את המאורעות (1799- 1789). בהיותו אמן הוא נטל חלק חשוב בייסוד המוזאון הצרפתי הלובר ואירגון היצירות בו. מלבד ציורי מהפכה היסטוריים, הפורטרטים שיצר נחשבים כשיא ביצירתו. הואהקים דור של אמנים בינהם אמנים ידועים כמו אלכסנדר אוואריסט פראגונאנד 1780- 1850, פרנסיס גרארד 1770- 1837 ועוד.
אלפונס לירוי, דויד, 1783
ג'נביב ז'קלין פיקול, דויד
הגנרל בונאפרטה, דויד, 1797
המרקיזה דה אוליוורס, דויד, 1790
מרי לואיז אליזבט- ויז'י לברון 1755-1842 (Marie Louise Elizabeth- Vigee Lebrun)
ויז'ה לברון הייתה אמנית צרפתייה ומצליחה, שהתפרסמה בזכות הדיוקנאות שלה. היא זכתה לצייר את דיוקניה של המלכה מרי אנטואנט, שהייתה פטרונית האמנויות יחד עם בעלה המלך לואי, ובעיקר עודדה ותמכה בנשים יוצרות כמו אליזבט שהייתה פטרוניתה.
הרוזנת גולובין, מרי לואיז אליזבט ויז'ין, 1797- 1800
הציירת ובתה
הוברט רוברט אמן, מרי אליזבט ויז'י, 1788
אינגרס, ג'ין אוגוסט דומיניק 1780- 1867 ( Jean Auguste Dominique Inngres)
צייר מאסכולה הניאוקלאסית מצפון צרפת. אחד מידידיו הקרובים היה האמן הנרי פונטיין-לטור. מעבר היותו צייר היה גם כנר מחונן. בכוונתו היה להיות צייר המתאר היסטוריה לדורות הבאים כמו
הדוכסית אוסנין, אינגרס, 1845
בט הנכדה של ג'יימס רוטשילד, אינגרס, 1848
ג'נביב דה סיטרס, אינגרס, 1812
נפולאון ה-1, אינגרס, 1806
הלורד פרדריק לייטון 1830- 1896 (lord Frederick Leighton)
לייטון נולד באנגליה של המאה ה-19 ונחשב לצייר אקדמאי. בתקופה זו חלו שינויים אשר השפיעו נחרצות על האמנות ואמני התקופה. אמנים רבים התלבטו עם שאלות לגבי היחס של הפרט לחברה, שיח רציונאלי לגבי חשיבות לגבי ההשכלה והחילוניות הממסדית. המאה ה- 19 הייתה תקופה אלימה מחד, ומאידך נוצרו בה שינויים מהפכניים ותעשיתיים כלם השפיעו על היצירה האמנותית. הצורך לתאר במדויק את המהפכות ההיסטוריות הוליד את הסגנון הריאליסטי והזרם המרכזי האקדמי, שהוצג על-ידי האקדמיה. תערוכות ציור בחסות האקדמיה היו פתוחות לאמנים בסאלונים, וכדי למנף את הסגנון האקדמי ניתנה גישה לציבור הרחב. הלורד לייטון היה נציגה המובהק של האסכולה האקדמית באנגליה, הוא אף האמן הראשון אשר קבל תואר אצילות על השגיו כאמן ואף נבחר לשמש כנשיא האקדמיה הממלכתית. תקופת נשיאותו הייתה מכובדת והניבה הצלחה כבירה. הוא היה אמן מצוין ובעיקר הצטיין בציורי פורטרטים. למרות גילו הצעיר הוא הצליח להמנות על תלמידי האקדמיה בברלין, הוא למד באקדמיה באיטליה והושפע מיצירותיהם של ציירי הרנסאנס. שהותו בארצות שונות הרחיבו את ידיעותיו הכלליות ובעיקר חשפו אותו למגוון רב של סגנונות אמנותיים, שרבים מהאמנים לא זכו לו. מרבית חייו לייטון היה רווק, עבד באינטסיביות, המודל המועודפת עליו הייתה עדה אליס פולן. הסופר והמחזאי האנגלי, ברנארד שו, הכיר את שניהם היטב, וקרוב לודאי הם שימשו לו כמודל לכתיבת מחזהו הפיגמליון הדן ביחסי מורה ותלמידתו, לייזה דוליטל ופרופסור היגינס.
בלונדינית, פרדריק לייטון, 1879
מאי סארטוריס, פרדריק לייטון, 1860
ריצ'רד ברטון, פרדריק לייטון, 1875
גבירה רומאית, פרדריק לייטון, 1858-1859
צ'ארלס ספראג פירס 1851- 1914 (Charles Sprague Pearce)
צ'ארלס צייר בסגנון אימפרסיוניסטי והיה בין המובילים של סגנון זה באמריקה יחד עם הציירים ג'ון סארג'נט, רמזי ובלאנשפילד, ג'ולס בייטון וז'ולס באסטין.
פירס נולד והתחנך בבוסטון ועזר לאביו בעסק המשפחתי. הוא החל לצייר ב- 1872 בהיותו בן 21, אולם את המשך לימודיו עשה בפריז אצל הצייר לאון ג'וזף בונאט (1833-1922) שם פגש את חברו ג'ון סינגר סטרג'נט ואחרים, יחדיו הם היוו קבוצה של אמנים מהגרים. מפריז הוא עבר למצרים, שהייתו שם השפיעה רבות על עבודותיו בעתיד. במצרים הוא פיתח את מיומנותו בציור פורטרטים שעסקו בניואנסים דתיים ואוריינטאליים. ב-1876 הציג בתערוכה בסאלון בפריז וכן שלח אחת מעבודותיו לתערוכה לכבוד מאה שנים בפילדלפיה. הוא התמקד בעיקר בציור אכרים וילדים מצפון צרפת. פירס היה אמן בינלאומי מוערך אך נישאר בצרפת עד סוף ימי חייו. הוא היה אמן נפלא וזכה לעיטורי מדליות על תרומתו לאמנות הבינלאומית, זה כולל את המדליות מהקונגרס בוושינגטון, בוסטון, אירגון PAFA, העיר מג'נט, מדלית הוקרה מפריז, הכרה מהמלך הבלגי, לאופולד, מדלית הנשר האדום מפרוסיה ומדליה מדנמרק. פירס היה חבר באקדמיה הלאומית לאמנות ועיצוב בניו יורק של אמני ארה"ב וחבר באקדמיה הלאומית של פריז. הוא היה עטור במדליות על כישוריו האמנותיים, במינכן, סן-פרנסיסקו, תערוכות בינלאומיות באטלנטה, בוינה ומדליה ב- 1901 בתערוכת הפאן- אמריקה בבופאלו.
אשה בבגדי שינה, פירס, 1884
נערות בשדה פרגים, פירס
נשים בשדות, פירס
קרמסקוי איוון Kramskoi Ivan) 1837-1887)
צייר ומבקר אמנות מרוסיה, שהוביל תפישה ריאקציונרית ויזם תנועה לאמנות דמוקרטית ברוסיה באותה עת אשר כונתה התקוממות ה-14, 1860-1880, תחת שילטון הצאר, כמבון הוא גורש והורחק מלימודיו באקדמיה. בהשפעת הרבולוציה, קרמסקוי הציג טעון באשר לחובותיו המוסריות והאזרחיות של אמן, כלפי המציאות הריאלית, ובכללו ההומניזם בראי האמנות. את תפישותיו אלו הוא תרגם למעשים, הוא היה מיוזמי האידיאולוגיה להקמת "תערוכות אמנות ניידות". הוא לימד בבתי-ספר ציור בכדי לעודד לימוד אומנות שימושית, הוא הקים גלריה שנועדה לפורטרטים שהציגו את כל הסופרים הרוסיים, מדענים, שחקנים ודמויות ציבוריות. הוא השתוקק להנחיל אמנות אידיאולוגית, הוא יצר אמנות שתהייה חלק בלתי הפיך מהחיים של האזרחים. בציוריו הוא הציג אותם פגיעים, כבני-אדם רגילים בחיי היומיום, בבגדי הבית, שוים להם במטרה שוירצו לקחת חלק בהתהוותה האמנות. קרמסקוי פעל מתוך אורינטציה שקיימת דמוקרטיה באמנות. כל שיקוליו וציפיותיו מהאמנות, התמדתו בחיפוש אחר קריטריונים ציבוריים אובייקטיביים, והערכה שיש ממש בהתפתחות האידיאולוגית באמנות דמוקרטית, ברוסיה בסוף המאה ה- 19, היו חלק לא מבוטל ממורשתו כאמן והומניסט גדול.
זרה, קרמסקוי, 1883
ראש הכפר, קרמסקוי, 18731
סוניה בת הצייר, קרמסקוי, 1870
טרטיאקוב, מנהל המוזאון הלאומי ברוסיה, קרמסקוי, 1876
ולנטין סרוב ( Valentin Serov 1865-1911)
צייר רוסי ונחשב לאחד הציירים החשובים של תקופתו. סרוב נולד בסן-פטרסבורג, אביו אלכסנדר סרוב היה מלחין, כך גם אמו ולנטינה ברגמן שנולדה למשפחה יהודית מגרמניה בעלת רקע אנגלי. בילדותו הוא למד לסרוגין בפריז ובמוסקבה, מוריו היו איליה רפין, ופאבל צ'סטיאקוב שניהם ציירים מגדולי האמנים הרוסים. סרוב הצטיין בציור ריאליסטי במיוחד, קשר מיוחד הוא יצר עם הציירים מיכאל וורובל וקונסטנטין קורובין שניהם מגדולי הציירים באותה עת. הציורים "הילדה עם אפרסקים" 1887, "ילדת השמש" 1888, נחשבות ליצירות מופת הגדולות ביותר של סרוב. בשתיהן התמקד סרוב ברגע של ספונטניות, המפגש בין האדם והטבע שחלף ביעף. ציוריו ממחישים את החיות של הטבע, התפתחות האור והשפעתו על הצבע סביב, איחוד והרמוניה של ההשתקפויות, התגלמות התחושות הרוויות של מצבים כל התמונות מציורות בקלילות מרעננת של הטבע, ומצביעים על ראשית דרכו כאמן אימפרסיוניסטי.
החל מ- 1890, סרוב מתמקד בציורי דיוקן שהם בעצם בסיס לסגנונו כאמן. סרוב העדיף להשתמש בשחקנים ואמנים כמודלים לציוריו. הוא לא התייחס לסגנון האימרסיוניסטי כאל חוק, הוא הושפע מעבודותיהם של אמנים כמו ולאסקז, האלס ואמנים בני דורו כמו ג'ון סינגר סרג'נט. עם הזמן הוא השתמש בציוריו בטכניקות נוספות כמו צבע מים, פסטל, ליטוגרפיה ועוד, דמויותיו נעשו יותר מסוגננות גרפית ויותר מינימאליסטיות, בהתאם לדמויות שישבו מולו כמודל. בשנותיו האחרונות ציוריו הופרו באמצעות סיפורי אגדות מהמיתולוגיה הקלאסית, אשר צוירו באינטרפרטציה אישית והמיוחדת של סרוב.
אפרסקים, סרוב, 1887
נערה מכוסה בקרני השמש, סרוב, 1888
הזמר אנג'לו מנסיני, סרוב, 1890
איליה רפין (Repin Ilia 1844-1930)
צייר מאוקראינה שנישלטה באותה עת על-ידי שלטון הצאר הרוסי. איליה, היה צייר ופסל מהחשובים בין אמני רוסיה. חלק גדול מיצירותיו הריאליסטיות, הוקדש למרחבי מולדתו אוקראינה, ונתן ביטוי דרמטי לעומק המתח והתסכול הסוציאלי השוררים במציאות הפסטוראלית למראית העין.
פרסומו כצייר וירטואוז החל כבר בסוף 1920 אולם רק כעבור עשור שלם יצירותיו יזכו לפרסום בכל בריה"מ, ויוכר באופן רשמי לאמן שמייצג קידמה ופרוגרסיביות, וראוי לשמש דוגמא ל"סוציאל ריאליסט" של האמנים בבריה"מ. לאחר תקופה קצרה של חניכות כצייר אייקונים אצל הצייר בונאקוב, הוא הגיע לסנט- פטרבורג ותוך זמן קצר התקבל ללימודי אמנות באקדמיה המלכותית לאמנויות כסטודנט. בעזרת מענק שהוקצב לו באקדמיה הוא נוסע לשהות קצרה לאיטליה ולפריז שם הוא נחשף לסגנון הציור הצרפתי, האימפרסיוניזם, אשר השפיע ללא ספק על טונאליות, אור וצל, בציוריו. אולם, סגנונו נותר קרוב לאמנות הקלאסית ובעיקר הושפע מסגנון ציוריו של רמברנדט. במהלך כל שנותיו כצייר הוא נמשך לאנשים קשי- יום, אכרים פשוטים, מהם שאב את מקורותיו. הוא צייר את מרחבי אוקראינה ורוסיה על שדותיה ואגמיה, מאוחר יותר אף צייר דמויות מהאימפריה הרוסית, כולל הצאר ניקולאס השני, אריסטוקרטים, והאינטליגנציה הרוסית. הוא אף היה חלק מקבוצת האמנים שהקימו את "התערוכה הנודדת" שהייה מנוגד לתפישה האקדמית שהונהגה על-ידי השלטוות. הוא התגורר בפינלנד שאחרי המהפכה קבלה עצמאות, הוא הוזמן להרצאות בבריה"מ אולם בטענה שהוא זקן לא נענה להזמנות אלה. מעולם לא צייר נושאים הקשורים למהפכה הבולשביקית. לאחר המלחמה סופחה העיירה בה התגורר ומת איליה רפין, לבריה"מ. ביתו של רפין הוכרז כמוזאון ונפתח לקהל הרחב.
המלחין מזורסקי, איליה רפין, 1881
המנצח אנטון רובינשטיין, איליה רפין
פרופסור איבנוב, איליה רפין, 1882
יליזבטה מוטוקובה, איליה רפין, 1889
ניקולאי השני, המלך האחרון ברוסיה, איליה רפין, 1896
קארולוס דוראן 1837- 1917 C(Charles Auguste Emile,Carolus Duran
צייר צרפתי שהשתייך לז'אנר אקדמי קלאסי, התמקד בעיקר בציור דיוקנאות. יצירותיו הצטיינו בתכנון מדויק וביצוע מדוקדק עד לפרטי פרטים. הוא החל את לימודי הציור בעיר מולדתו ליל, משם הוא נסע לפריז. בשנת 1861 הרחיק לאיטליה ומשם לספרד, בעיקר מטרת נסיעתו הייתה ללמוד את סגנון הציור של ולאסקז. ציורו "The Assassination" ב- 1869 הביא להצלחה רבה ופרסומו כצייר מוערך הרקיע שחקים. בעיקבות זכייתו הוא זכה בתלמידים רבים וביניהם אמנים מבריקים, אחד מהם היה הצייר האמריקאי המהולל, סר' ג'ון סינגר סרג'נט. מאוחר יותר הוא זכה להיות חבר כבוד באקדמיה des Beaux-arts,
ב1904, ושנה מאוחר יותר הוא התמנה למנהל האקדמיה הצרפתית ברומא.
הקטור הנוטה, קארלוס דוראן, 1870
צ'ארלס גונדוד, קארלוס דוראן, 1898
הדוכסית ראטאצ'י, קארלוס דוראן, 1872
המשך יבוא
