» אמנות ישראלית
מהי אמנות ישראלית?
האם קיים סגנון ישראלי?
כיצד היא מוגדרת במרחב הישראלי?
הפרופיל של אמן ישראלי.
כיצד היא מוצגת ומשווקת בעולם?
יש קשר מודע ואולי כורח תת הכרתי לזיקה הקיימת בין הקמת המדינה בכל התקופות לבין התפתחות האמנות (והתרבות) הנקראת אמנות ישראלית.
תחילתה של האומנות הישראלית עם הקמת המדינה ואפילו בדרך להקמתה (1906), נקודות המפגש והחיכוך בין האמנות לבין המציאות האידיאולוגית היה בולט וישיר, בציור (המחלקות לכסף, ריקועי נחושת, אריגה וטווייה שהוקמו בבצלאל
), במוזיקה שירה ועוד.
למרות העדר מישנה אומנותית סדורה זוהתה אותה אומנות מתקדמת ואוונגרדית עם אמנות בינלאומית והתכחשה עם הצורך להתחייב ולהיקרא לדגל המציאות. הציור המופשט, או על סף ההפשטה, הפך למאפיין הטיפוסי ביותר של הציור הישראלי בעשורים הראשונים למדינה, וקיבל מעמד קנוני של "מסט" בתרבות הישראלית.
המבט לאחור מזהה גם בציור בעל ערכים "ציוריים" טהורים את הזיקה, לאתוס הציוני מתוך עצם התפישה הכמעט לוחמנית של המופשט. הדוגמא לכך הקמת קבוצת אמנים שניקראו "הציירים הארצישראליים" שהבולטים מביניהם היו ראובן רובין, נחום גוטמן וציונה תאג'ר. אולם הלך הרוח בין האמנים היה הדיבור, על ציור אוניברסאלי, שבחלקו תאם את האתוס האמנותי - ציוני, שנתפש אף - הוא כחילוני, מודרניסטי, מערבי.
עם הזמן האמנות הייצוגית (הצרפתית) יותר התקבלה כפחות הולמת את רוח המדינה הצעירה. דוגמא מצוינת לקונפליקט מורכב זה, לגבי זהות האמנות הישראלית, הייה ציורו של זריצקי "עוצמה". זה היה ציור בעל איכויות בינלאומיות (מופשט) ומצד שני התקשו לקבלו כי מבחינת הייצוג הפוליטי (טובת המדינה) לא היה מובן כמהות ישראלית מובהקת.. המקרה של מרסל ינקו משקף עוד אחת מהמורכבויות של העשייה האומנותית בארץ. הוא היה ממקימי קבוצת האומנות "דאדא", שרשמה את אחד הפרקים החשובים בתולדות האוונגרד של המאה ה-20. הוא צייר ציור מופשט, אנרגטי, עשה תבליטי גבס מופשטים לחלוטין. לאחר עלייתו ב-1941 הוא השתקע בארץ, ובהדרגה נתפש לעניין הציוני. ציוריו שנחרתו בזיכרון הלאומי, הם ציורי לוחמים ממלחמת העצמאות במצבי לחימה, מנוחה ואבל. עם הקמת המדינה בלטה קבוצת אמנים שסגנונם היה מופשט וביניהם היו:
זריצקי, שטרייכמן, סטימצקי, ארוך, מאירוביץ, אבשלום עוקשי ואחרים. הם הושפעו מסגנון הציור הצרפתי. מצד שני פעלה קבוצת אמנים שפעלה מתוך צו לאומי חברתי ומרצון חופשי. ביניהם היו נפתלי בזם, יוחנן סימון, רות שלום, אברהם אופקואחרים. עבודותיהם ביטאו את חיי היומיום, ריאליזם של המתרחש במדינה המתפתחת - שביתות, תמונות מחיי קיבוץ, פרקי היסטוריה מחיי עם ישראל ועוד.
בשנות ה-60 הושפעו האמנים מסגנון הציור של אמנים כמו אריה ארוך, והאמנית אביבה אורי. סגנון ציוריו של ארוך היה על סף הפשטה עם מוטיבים עדינים של רישום אלמנטים הלקוחים מהמציאות, ואילו ציוריה של אביבה היו מופשטים ואקספרסיביים. מקורות ההשפעה של אומנים אלה הם אומנות דרום אמריקאית ומסורת ציורי הקיר.
אמן מפורסם אחר שלא ניכלל בין שתי הקבוצות היה מרדכי ארדון. הוא פיתח בציוריו כיוון מיסטי-יהודי (בהשראת בית אביו) עולם סמלים עשיר, שהצטיין בטכניקה מיוחדת. למרות הצלחתו בעולם, הציור שלו נשאר זר יחסית בארץ, בין השאר מפני שהכיוון היהודי אליו הוביל נשאר ללא ממשיכים בעולם האומנות הישראלית, אשר הקפיד על זהות חילונית מערבית והתכחש לעבר היהודי-גלותי.
האנטי- תזה של ארדון הוא סגנונו של הצייר התל אביבי, רפי לביא - שמתקשר למונח "אסכולת הדיקט". הציור שלו משורבט, עם קשקושי עיפרון, סוג של קולאז' הכולל כיתובים, תמונות מתוך מגזינים וכרזות, כשהמצע לעבודותיו הוא דיקט פשוט. עבודותיו הם אנלוגיה בולטת למצב האומנות הישראלית, ליצור שם וסגנון (ישראלי או בינלאומי) והאמירה עם כל המשתמע מכך.
אחרי מלחמת ששת הימים התחיל להסתמן שבר באמנות הישראלית. האובייקט האומנותי המסורתי איבד את ההגמוניה שלו והאומנות מצאה את עצמה עוסקת בתכנים פוליטיים ואישיים כאחד. האמנות התרחבה וקבלה איכויות חדשות של המונח "מולטימדיה" שכלל אמצעים כמו, הצילום, המיצג, עבודות וידיאו וכו, בעזרתם הם חשפו לבטים בכל הנוגע לזהות אישית ואומנותית שלהם כאמנים ישראליים. אומנים כמו בני אפרת, מיכה אולמן, אביטל גבע, מוטי מזרחי, גדעון גכטמן, אפרת נתן, תמר גטר, מיכל נאמןואחרים, ביקשו להרחיב את שפת האמנות ולבדוק כמה רחוק אפשר ללכת עם חומרי חיים ועדיין לעשות אמנות.
אמנים אלו סללו את הדרך לאומנות הישראלית והכניסו את ממד השחרור. מתכתיבי טעם, סגנון, מופשט או פיגורטיבי, נכון או לא נכון. אומנים כמו דוד ריב, גבי קלזמר, ציבי גבע, ארנון בן דוד ואחרים, גיבשו שפה אומנותית, שמצד אחד יש לה אמירה פוליטית ישירה ונטולת עכבות, ומצד שני היא מנהלת דיאלוג פנימי מורכב עם עולם האומנות. יאיר גרבוז למשל, כבר בסוף שנות ה-70 לוקח שיירים מתערוכות ייצוגיות של הסוכנות, ובונה מהן תצוגה משלו, כאילו אירונית, בה הוא משלב סיסמאות השגורות כקלישאיות. קיימת תחושה שבידוד האומנות הישראלית על סף הפריצה, וכי והקשר של אומנים עם מרכזי אומנות בינלאומיים, נעשה נגיש וזמין יותר.
בשנות ה-80 האנרגיות של האמנות העולמית חודרות לזירה המקומית. לא אמנות מינימליסטית מושגית אלא חזרה אל האמנות לציור, לצבע, הכול מותר, הכול אפשרי, כל סגנון וכל מדיום. הסימביוזה לאידיאולוגיה הציונית איננה עוד צוו השעה מבחינת הכרח. הגישה הפמיניסטית מזינה את עבודותיהן של אומניות רבות, ובהמשך זה ישפיע גם לעבודותיהם של אומנים גברים.
בשנות ה-90 האמנות מפויסת יותר מתוך החיפושים אחר זהות אישית מכל הכיוונים האפשריים, קיימת נכונות לגעת בנושאים בהם טיפל ארדון. אומני שנות ה-90, נולדו לתוך סיטואציה נתונה ומורכבת (כיבוש, מלחמת לבנון ואינתיפאדה), של הכול מותר ואין נושאים שאסור לגעת בהם. זה חל גם על נושאים אישיים, כמו נושאים לאומיים כמו השואה, מלחמות, הנצחת הלוחמים וכו.
במאה ה-21 בבסיס הזהות האומנותית הישראלית קיים עדיין החיפוש אחר "השילוב המנצח". אמנות שתהיה גשר בין הזיקה האישית עם קשר סימביוטי למדינה וסמליה מחד, ומאידך הרצון להצליח כאמן מן השורה, בזירה הבינלאומית.
© כל הזכויות שמורות לפורטל אמנות |
