» האמנות הישראלית מחפשת כיוון
כתבה מס' 1
ריבוי עמדות וסגנונות בעלי תויות מלומדות באמנות הישראלית, (הצצים חדשות לבקרים), העמידו את האמנות הריאליסטית בארץ בפינה, וכמעט שכחו מה טיבה האמיתי, ולשם מה יוצרים אמנות.
ההתעסקות בתפל הוא "הissue", מדוע לחזור ולהגדיר מחדש מהי אמנות, "לתקוף" ולפשטה מכל נכסיה, ולנתח כל זוית אפשרית בה. קלישאות מתחכמות, "האם זוהי פריצת דרך", "החזרה לציור", "טכניקות חדשות מבית סבתא עם חומרים חדשים ישנים"... גם כאן כמו בפוליטיקה יש מובילים, נותני הטון. הם קובעים איזו אמנות "in", ואיזו אמנות "aut", אילו עבודות יככבו במוזיאונים הנחשבים ואילו יידחו. ישראל בורכה באמניה ורבים מביניהם מבקשים להחשף וניתקלים בחומות בצורת של לאו, ולאו דוקא מהטעם המקובל שנהוג בזירות הבינלאומיות... ומפתיע במיוחד שאמנים ישראלים מצליחים דווקא בניכר. כי להצליח בארץ פירושו "ליצר" "פריצת דרך" שהיא מעין ברירת מחדל, בעזרתה אתה משודרג לאמן נחשב שגילה "מדיום חדש" באמנות העכשוית. מוזר, שהרי באמנות אדם מחפש חופש להתבטא, זהות אמירה אישית ולא להיות "קנון".הקריאה "ליישר קוו" עם האמנות שכרגע היא "must", ומה הפלא שהאמנות העכשוית מתנגשת עם הערכים לשמם נוסדה האמנות האוניברסלית.
מהי האמנות העכשוית? האם היא גימיק מתגרה שבכוונתו ליצור פרובוקציה ואז ידברו עליה במדיה התיקשורתית, ומבקרי האמנות ינסו להסבירה במילים גבוהות וצפופות...? או אמנות שנוצרה מתוך צורך למלא חלל ריק?
אין פה מצב של "יחסים טעונים".. או "אתגר אינטלקטואלי" שקהל הצופים, נעבעך, לא יכול לפתור.הקהל מגיע לראות, להתבונן, להתרגש ולהנות, הוא בא ללמוד ולקלוט רשמים וידע, דרך רשמיו של האמן ובאמצעות יצירתו. כך התוודענו להיסטוריה של האדם הקדמון, לתקופות ההיסטוריות של התפתחות הציויליזציה של האנושות לאורך כל ההיסטוריה. אמנות שנוצרה ונישמרה בכל דרך, לדורות הבאים. זו אמנות מוצקה ולא בת חלוף עם גימיקים שהתוחלת שלהם מהיום למחר...לומר בביטול שהקהל הוא זן של אנשים אויליים שכל רצונם להתענג, זו הערה מעליבה, גסה ומתנשאה.עברו כמה עשורים מאז שאסכולת אמנות האוונגרד החלה ועדיין היא נישארה לא מובנת, מבולבלת. ואין כאן עוינות מכוונת כנגד אמנות זו, ואין כאן חרדה, אולם כן יש כאן ספק, האם זאת אמנות. אינני מבינה את השימוש במושגים כמו, "אמנות שמסרבת להתמסר בקלות" כהסבר דחוק לאמנות העכשוית, או " נטייה לפרום מה שזה נטווה".. דימויים שלוקחים את הקורא לתובנות מעורפלות ולמקום אחר.
ההסבר החוזר והחוטא לעיקר, לומר שהאמנות העכשוית "מאתגרת את סף הקליטה של הצופה ותובעת מאמץ אינטלקטואלי", קרי, כל המוזאונים והגלריות שאין עסקינן באמנות העכשוית, מיועדים לחסרי בינה אינטלקטואלית?! למקרא ביטויים שכאלה, וביקורות על אמנות "מסורתית" אתה חש "מאוים", ומסומן כאמן חסר התפתחות פנימית. אז מה היה לנו, אמנות ריאליסטית, אימפרסיוניסטית, מודרנית ועוד, שיש להן שפה ברורה, עם מסרים ישירים שאין צורך לדברר אותם במילים של מבקרי אמנות.. ואין פה קהל שהולך לאיבוד, יש קהל שאוהב סגנון זה או מעדיף אחר, מדובר כאן על בחירות של טעם והבנה אישיים. ואין זה אומר שקהל זה חסר בינה אינטלקטואלית, כי אינו מתרשם מבד שצבוע בכחול, או שמלות אשר תלויות על קולב. שפת אמנות אינה זקוקה למתווכים להבינה, ואינה מיצרת סוג של משבר אמון בינה לבין קהל הצופים, על מנת שיקבלוה.
אכן, האמנות המודרנית יצרה מהפך בתובנות הקלאסיות ועל משמעותה של האמנות בכלל.
אולם ללא ספק זוהי פריצת דרך עם גימיק שלא עומד במבחן הזמן. אינני יוצאת לקטרג על אמנות עכשוית, אולם, אינני מקבלת את חוסר הפירגון וחוסר האיזון של בעלי הדעה, ומבקרי האמנות שבינינו. מקצועיות נימדדת לא רק בידע אלא בניסיון ומיומנות, וביכולת אוביקטיבית לאמוד נכונה יצירות אמנות מכל הסגנונות ומכל האסכולות, מבלי לשייך, ומבלי העדפות אישיות וחברתיות. כבודו של מבקר תלוי ביכולת להיות חלק בלתי תלוי באמנים והאמנות שהם יוצרים ולא להיות בן "פלוגתא" שלהם. המושג המקומי, "לישר קוו עם האמנות שנולדה", מפתיע בעיקר כשמדובר בהקשר, לעבודותיו של רפי לביא, שהשפיע על דור שלם של אמנים ,למרבה הפלא אמנים אלו הפכו לקבוצה של שרלטנים ועצלים בנסותם "ליישר קוו" וליצור אמנות ע"פ רפי לביא המוערך.
ונשאלת השאלה מדוע נולד חשד זה...?
ומאידך גיסא, אמן שיוצר אמנות קלאסית ריאליסטית כמו יגאל עוזרי ודומיו, יוצרים "קיטש פשטני"?! אז מי "רשאי" להקרא אמן!!!
יש כאן בלבול מכוון ליצור כאוס באמנות הישראלית? או ליצור אמנות המושתת על קנון מאולץ. אכן חידתיות...
מאת
מאיה גביש - מנהלת תוכן פורטל אמנות.
© כל הזכויות שמורות לפורטל אמנות |