מנקודת מבט אישית שלי, קיימות ארבע סיבות עיקריות שאנשים רוכשים יצירות אמנות.
1. עבודת האמנות מעוררת ומרגשת אותך.
2. קנייה לצורך השקעה.
3. מישהו/משהו משפיע על בחירותיך.
4. תמיכה באמנים ובאמנות.
מתוך עיניין אישי ורצון להבין את תהליך הקניה והחשיבה שמאחורי קבלת ההחלטות, הגעתי לתובנה מסכמת, שהסיבות לרכישת יצירות אמנות מתרכזות באחת מהקטגוריות שמניתי. המסקנות לכך התבססו על מגוון רב של דעות שהציגו תפישות והשגות מעניינות, וכולן מתומצתות בארבעת הקטגוריות המובילות שהעליתי. החתך מראה פילוח בחירה המבוסס לעיתים על בחירה אחת מארבעת הקטגוריות, ברוב הפעמים הסיבה מורכבת משילוב של מספר סיבות או על כולן יחד. מנגד, ייתכנו מקרים בהם הרכישה מבוססת על העדפה אישית ומקורית, ציורים מסויימים מדברים יותר אליכם ולאו דווקא מהסיבות שהעליתי, וזה כשלעצמו עשוי לשמש מחקר מעניין הקובע קטגוריות מעניינות ונוספות כמו, אילו ציורים מעניינים את הקונה המסוים, הקשר בין העדפת סגנון אמנות מסוים ורכישתו, מצבי רוח המשפיעים עלינו ועוד.
הבה וניגש לכל אחת מהקטגוריות הללו בצורה אינדבידואלית וננסה לנתחן.
זה נישמע די ברור ומובן. אתה רואה יצירת אמנות והיא משבשת את השיגרה שלך, פשוטו כמשמעו. לבך פועם מהר יותר, "אתה חייב להשיג את זה", אתה חש את אותה ההתרגשות שחווה האמן בעת לידת היצירה, ואותה ההשפעה כל-כך השפיעה עליך שאתה מוכן לרכוש אותה, וזאת, על- מנת לשוב ולהרגיש כל פעם מחדש את אותה חוויית ההתעלות, בכל פעם שתביט בה. זו יכולה להיות יצירת מקור, הדפס, ספר שירה או פרוזה, או אפילו תמונת שומר מסך שעל המחשב האישי.
לדעתי זו הסיבה הטהורה ביותר שמובילה אותך לרכוש יצירת אמנות. לדידי זו הצלחה כפולה, הן לקונה והן לאמן. ההצלחה של האמן לרגש את הקונה הוא המדד האיכותי והחשוב ביותר להצלחתו של כל אמן. אם הצלחתי לרגש מישהו בעזרת אמנותי וגרמתי לכך שירכוש את עבודתי, בכך הצלחתי כאמן. למרות הצלחתי כאמן אני חש לעיתים מזומנות כמעט אשם, כי בעצם כשאתה מבקש ממישהו תשלום על דבר כה אמוציונאלי, זה ניראה כמו חילול הקודש קמעה.. תחושה אופפת אותי בעיקר כאשר אדם משתוקק לרכוש יצירה שטלטלה את ריגשותיו, אולם מגלה שאין באפשרותו לרכוש אותה. לראות את האכזבה שעל פניו,להבין את נפתולי נפשו, כי לא פעם אחת עמדתי כמוהו לפני יצירות אמנות של אמנים אחרים ציירים או פסלים והייתי בדיוק במצב דומה. במצבים כמו אלה אני מעדיף הייתי לתת את הציור במתנה, כי אני משוכנע עד כמה משמעותית היצירה לגביו, ואולי הרבה יותר מאשר לאחר שידו משגת לרכוש אותה..
בקטגוריה זו נושא התוכן הוא פרמטר חשוב. הייתי עד לכך שמישהו לעג לחברו שקנה ציור בגלל תוכנה של יצירה מסויימת שלגביו זו הייתה בחירה מוטעית. באמצעות התנהגותו הוא ניסה להלחיץ את חברו ולמנוע ממנו את הרכישה. זה בעצם דומה לאותו לחץ שמפעילות הגלריות על האמנים, לצייר נושאים שלדעתם יימכרו בקלות יתירה לקהל הלקוחות. אולם העובדה שלכל אמן יש אינטרפרטציה אישית שלו לכל נושא, יוצר גם דיאלוג שונה ואחר עם כל רוכש פוטנציאלי. אותו נושא היצירה ניתפש בצורה שונה. אמת זו אפשר לראות בכל יצירת אמנות, שירה, הלחנה, ארכטקטורה ועוד. לכל אחד מטען ריגשי אישי וכשהוא מביט באמנות, התגובות שונות ומגוונות. כך תמונות מסויימות מתחברות למיליונים ואילו אחרות תהיינה מחוברות ליחידים או רק לאמן עצמו. במציאות של היום, רבים מהאמנים טוענים שעבודתם מיועדת רק לצורך הרווח בלבד. לדעתי אמירה זו היא הטעיה עצמית, רציונליזציה, הבאה לטשטש את כשלונו כאמן. במקום להשתמש באמנות כבקטליזטור בחיפוש הדרך לביטוי האני שלך. נכון, לא כל האמנים יגיעו לרמתו של רמברנדט, אולם מאידך עבודותיהם תהיינה ייחודיות ובעלות ערך אם תעשינה מתוך קרביהם. ולא משנה הדרך בהם האמן מתבטא, זה יכול להיות ספרי קומיקס, קריקטורות בעיתון יומי, או עיצוב של מודלים. מה שחשוב למצוא את הנושא, ולהתמקד במה שמעניין אותך, ורק ומאוחר יותר, למצוא אפיק מסחרי לכשרונך ולא בצורה הפוכה.
אינני יכול לומר בצורה ודאית, איזה רעיון הינו טהור וטוב יותר, הרי בני -אדם כה שונים אחד ממשנהו. אמן אחד יכול להעשות מפורסם מציורי סוסים סגולים שהוא מצייר בצורה אובססיבית, ולאור הצלחתו בקרב הקונים בעלי הגלריות מתחילים להפעיל לחץ על אמנים אחרים גם לצייר סוסים בסגול. גם כאן יריעת האמנות תבליט את השוני בין אמן לאמן כי לכל אחד תהיה גישה שונה ומעניינת לסוסים שיבחר לצייר. מה שבעצם אני אומר, גם כשהמגמה באמנות ניקבעת על-פי "אופנת שוק", לכל אמן תינתן האפשרות לבטא את כישוריו המיוחדים כאמן העיקר מציאת נושא וההזדהות עמו. חלק רחב מסגנון האבסטרקט נישען על האידאה "שכל נושא ניתן לאינטרפרטציה אישית באמנות גם אם הנושא הוא "כלום", ועל כך אני באמת תוהה....?
אם ובנה, גוסטב קלימט, אקספרסיוניזם
קנייה לצורך השקעה
מאז ומתמיד בני אדם חיפשו דרכים חדשות ובטוחות לעשות יותר כסף , להשקיע אותו בצורה המבטיחה את ערכו לטווח רחוק. אחת הדרכים היא להשקיע ברכישת אמנות, זה יכולהיות בציור, פיסול ועוד. ומכאן, הרי שלמשקיע הפוטנציאלי באמנות, האמנות עצמה אינה ה"אישו" כשלעצמו.. הוא מסתכל על זה כעל כל "סחורה רלוונטית" המניבה כסף לעתיד. ככל שזה ניראה לא מתקבל על הדעת, נגלה שאמנות לגבי אנשים שונים, איננה רק עיניין שמעורר רגשות לצבע, לנושא המתואר וכן הלאה. אנו מגלים שהאמנות יכולה להיות שימושית ו"ארצית"יותר, מהיבט "הכדאיות" היא ניתפשת סחירה, נייר עם כתמי דיו ירוקים המודפסים בתבנית מסויימת, וערכו מוגדר כבעל ערך גבוה, על-פי סטנדרטים חברתיים, המקובלים בשוק תחרותי של היצע וביקוש. צורת התייחסות זו לאמנות, שוות ערך כמו לערכם של מחצבים כגון זהב, נפט ועוד. כלומר המדיד איננו בדרך המושלמת והערכית באמנות היפה, אלא התיחסות אליה כאל השקעה או מנייה המניבה כסף לטווח ארוך. יחס "מנייתי" מעין זה עושה את העניין למורכב יותר, ומעלה שאלות ספקולטיביות גרידא, כמו מה ערכה של יצירת אמנות שאינה מוכרת ואיננה חתומה בידי האמן, האם שוויה יהיה פחות, ואולי בעוד מספר שנים האמן יהיה מוכר וידוע וכמובן שיצירותיו תהיינה שוות הרבה כסף. כיצד נאתר את "היצירה הבאה" שכדאי להשקיע בה, אילו כוחות שוק פועלים ושפיעים על שוק האמנות, ועוד כהנה. לצערי, החברה שלנו מונעת ומושפעת בדרך-כלל על-ידי כסף וממון, ומכאן על-פי רוב, מקור הבעיה, מה בין הערך האמנותי של יצירה והאם יש לכך ביטוי ישיר במחיר. לפעמים המחיר אכן משקף את ערכה האמנותי של היצירה ולעיתים לאו.
לא פעם הייתי עד להתקהלות של אנשים שהתפעלו מציור אבסטרקטי מסוים והביעו דברי הערכה בלחש על הציור, ובעצם גיליתי שהינם מסונוורים מהמחיר הנקוב לצד התמונה- 250 אלף דולר, ואם המחיר כה גבוה משמע, שהתמונה הינה יצירת אמנות אמיתית, ומכאן שהיא שווה תשומת לב מיוחדת.... כלומר אם היו תולים תמונה בעלת מחיר של 2 מיליון דולר, קהל המעריצים היה גדול בהרבה וקריאות ההתפעלות היו רמות יותר..
בעצם מה המסר המתקבל מדוגמא זו. ראשית, לתג מחיר חשיבות רבה, רצוי לקבוע רף מחיר גבוה ליצירותיך האמנותיות, בזה טמונה הכרה שאתה "שווה" כאמן , ושנית, לא פחות חשוב לזכור- כי לא תמיד היצירה בעלת המחיר האסטרונומי היא גם יצירת האמנות הטובה ביותר..המציאות בה אנו חיים, מראה כי הערך האמנותי שמצוי ביצירה מסויימת הוא רק פקטור אחד הקובע אם מחיר יצירה יעלה. חלק מיצירות האמנות תזכינה בתהילת עולם ולהכרה בערך עבודתם של האמנים עצמם עוד בחייהם, אמנים אחרים מתפרסמים בזכות תכונותיהם החברתיות, וזוכים להכרה כ"סלברטאים" עוד בטרם שיצרו אמנות והוכיחו שהם אמנים. כך לא מעט שחקני קולנוע או זמרים ידועים, מציגים את ציוריהם ובזכות פרסומם מצליחים למכור את יצירותיהם במחירי שיא, בעוד שרבים מהאמנים לא יכולים רק לחלום על כך. רבים מתקשים להגדיר מהי יצירת אמנות אמיתית. לעניות דעתי, יצירת אמנות אמיתית תמיד מעוררת יראת כבוד והערכה ליוצרה, זוהי אמנות ניצחית המעוררת התפעלות לכל רואה בכל עת ובכל תקופה, אין לה גילוהיא תמיד רלווטית. כשאתה רוכש מניות, או שיש לך כסף בבנק, זה רק בגדר של כמות מספרית, כשהמלאי מתרוקן אתה בעצם נותר ללא כלום. אולם כשאתה רוכש ציור שאתה אוהב, לעולם הוא יהיה שלך ובבעלותך, ולא משנה העובדה אם מחירו ירד או עלה.
להיות משקיע נבון מצריך אותך להיות זהיר, מתוחכם ובעל חושים של סוחר ממולח, עליך לדעת לקנות במחיר נמוך ולמכור במחיר גבוה. האמן עצמו, יתקשה בתפקיד המשקיע, ולו רק בגלל הצורך להיות אובייקטיבי לגבי ערכם הרלוונטי של עבודותיו בשוק התחרותי. לגבי כאמן, כל יצירות האמנות שאני יוצר הינם בעלי ערך רב, ומשקיע פוטנציאלי לעולם לא יוכל להעריך ולהרגיש כמותי, מה שפוסל לדעתי כל אמן להתעסק ביצירותיו שלו, כמשקיע. הקונספט "השקעה באמנות" הוא הוא חלק מההתנהלות המקובלת במסחר, יש לו קודים, ניואנסים, מושגים ופרטים טכניים שכל משקיע מיומן לומד אותם. כמו מה בין "מהדורה מוגבלת" של הדפסים לבין אלפי הדפסים שנמכרים בכל חנות מזדמנת... או כיצד להבחין בין אמנות "טרנדית" שיש בה גימיק, לבין פריט אמנותי שערכו יישמר ואף יעלה בעתיד. אחד הדברים שחשוב לדעת לגבי הדפסים, ואני בעדם בהחלט,רבים מהם איכותיים וערכם כ"מהדורה מוגבלת" יהיו בעלי ערך אמנותי בעתיד, בעיקר לאור העובדה שיצירות מקור הינן יקרות ולא כל אחד בעל יכולתו לרוכשן.
העמוד האין- סופי, ברנקוזי, פיסול מודרני
מס' 1 (ערפל לוונדר), ג'קסון פולוק, 1950 (300*221 ס"ר), אקספרסיוניזם מופשט
מישהו משפיע על בחירותיך
רק קומץ קטן של אנשים ניחנו ביכולת ובבטחון מספיק, להסתמך על שיפוטם האישי ברכישת יצירות אמנות, ואינם ניזקקים לעזרת "המומחים" או מובילי תרבות, לעניין. בהגדרה "מומחים" ניתן למנות ולכלול מגזינים לאמנות, בעלי גלריות לאמנות, מבקרי ומעריכי אמנות ומוזיאונים. כמובן, כולנו סקפטיים וחשדנים ל"עצותיהם" אולי המגמתיות, גם אם ההתייחסות היא לנושאים טרוויאליים ויומיומיים כמו אפנה, עיצוב שיער או אפילו לבחירת המכונית בה אנו נוהגים. מי לא רוצה להראות מתוחכם ולהרשים אחרים, תמיד זה יהיה באמצעות אביזרים יוקרתיים ומותגיים, בכללם גם רכישת יצירות אמנות יקרות למביני דבר. האבחנה המובהקת בין אלו שרוצים להיות טרנדיים ובעלי "קלאסה", קיימים אלה שהשפעת "המומחים" עליהם נעשית בצורה מתונה והדרגתית. לדעתי, מרביתנו זקוקים לאישור חיצוני במודע או שלא, שהבחירה האינסטנקטיבית שלנו היא נכונה, ואיננה אוילית. ההשפעה על דעתיו של הפרט נעשית בשני אופנים, בצורה גלויה ואגרסיבית ובאופן אלגנטי אולם עיקבי. אנו מטמיעים דעות, מושגים וטעמים כמו באפקט ההתנייה הקלאסית (תהליך שבו גירוי נייטרלי נרכש מעורר אצל אדם או בעל חיים סוג תגובה אינסטנקטיבית) של פבלוב. דוגמא קלאסית לשימוש מותנה זה הניחה האמנות המודרנית, לפיתו של האדם בהסתמכה על ההנחה הבסיסית ביותר, שאף אחד לא רוצה להיראות טיפש. חשש זה נוצל לעירעור בטחונו של האדם בתגובותיו היסודיות שהם, התרגשות ממראה עיניים, תפישת היופי באמנות כחלק מאישיותו של אדם. השימוש בהקצנה מינימאליסטית, השימוש בבדי ענק עם ציורים אבסטרקיים, הוא ניצול מניפולאטיבי וציני של אותם רגשות יסוד של האדם. זה עובד בשתי דרכים. ראשית, כשהנך עומד מול ציור אבסטרקטי גדל מידות, ואתה אומר "אני לא מבין את זה", מייד תיזכה לפרשנות מלומדת ומסוגננת, של מביני על, שידברו אליך במילים שאתה תיזדקק למילון להבינן ותתקשה לתפוש את מורכבותן. להתאושש מ"השוק החשמלי" תזדקק להרבה סיפלי קפה להרהר בכישוריך הקוגנטיביים הדלים, שנירמז לך די בבוטות ובחוסר ענווה "לא כל אחד חכם מספיק כדי להבין את זה"... אתה חש שוטה גמור וניכלם. ואולי תפתיח חוסר ביטחון כללי שבשום פנים ואופן לא תגלה אפילו לחברים הקרובים ביותר. ואם יצא לך אי-פעם להתקל באמנות מודרנית תראה את אהדתך ללא עוררין, כדי שלא תתגלה כבור ועם הארץ....
כשאומרים פיקאסו היה גאון אולטימטיבי, ותמונותיו של מונדריאן הם פריצת דרך באמנות האבסטרקטית, אתה מהנהן מייד בהסכמה כדי למנוע את סודך הנורא, "בורותך" ברבים את מוחך "המנוון" אתה חייב לשקר כדי להיות "רלוונטי". רבים מביניכם שהיו חשופים להסברים שטוטיים מדוע ציור זה או אחר הינם יצירת מופת אמנותית, ופראזות סתומות של הסברים על כוונת האמן, אני מציע להרגיש בנוח עם עצמכם. כי בעצם הכל הינו תוצאה ישירה שבין המתבונן והיצירה, או שאוהבים אותה, חשים אותה או לאו, לצורך זה איננו צריכים להסברים ארוכים, זו איננה בעיה עם מספר נעלמים שיש לפתור אותה, או לחלופין בעיה משפטית שזקוקה להבנת החוק... אותם מומחים המסנגרים על האמנות האבסטרקטית וניתקלים בהרבה משפטי פתיחה כמו " מה זה", "אני לא מבין" ועוד כהנה, זקוקים לתגובות מסוג זה, כי יש בזה קורטוב של להרגיש שונה, חוויה של התעלות המלאכותית, להוכיח את חוסר התבונה הבסיסי של רבים מקהל הצופים, והם מוכנים לעזור להם בתירגום ואינטרפרטציה כדי שבסוף יאמרו את המילים "אני מבין/נה את זה"... ולהוסיף אותם למבולבלי האמנות המודרנית.
כל אמן משתוקק לזכות בהכרה ולמכור את עבודותיו, אולם להגיע לכך לוקח זמן, אכזבות רבות ורק מתי מעט זוכים להערכה והצלחה. כדי להשתייך לקבוצה ניבחרת ואקסקלוסיבית, אתה חייב לפרקים להוכיח את הבנתך ואת עומק אמונתך (בסגנון הקנוני) ויש לכך גם מחיר לא מבוטל, בקנייה מאסיבית של קנבסים שחורים, גלוני יין וגלוני צבע, תצוגות אמנות עונתיות מושקעות בגלריות נחשבות עם הרבה דמויות מפורסמות, ומה שמפתיע הם המחירים המרשימים והאקסקלוסיביים שמושגים במכירות אלה. ולא בהכרח בעבור היותן יצירות אמנות ראויות... אלא "מישהו" מהכת משפיע ו"ממליץ" על מכירתן במחיר פנטסטי! להיות משויך לחוג הנכון של אמנות מודרנית הוא בבחינת "must"... כמובן אשלית להיות sophisticated היא המולך והכרח בל יעבור להצלחה.
חשוב לזכור שאמנות הציור הינה אמנות ויזואלית וככזאת היא גם ניתפשת בעיני הצופים. אתה מביט נכוחה בציור ואם אתה חולף על פניו במהירות סימן, שלגביך היצירה ניכשלה היא "לא גירתה את חושיך" נקודה! לא משנה עד כמה בד הקנבס הוא רחב, צבוע בשחור או אדום ארגמני, ולא משנה כמה הסברים עדכניים יספרו על כוונת היצירה המומחים למיניהם, הציור לא עושה לי את זה. מזה שנים מוזיאונים לאמנות מודרנית ומבקרי אמנות "מאלפים" את הציבור הכללי לא לסמוך על תגובותיהם וחושיהם הטיבעיים בבואם להנות מאמנות. כל אדם הניצב בפני ציור או פסל לא "מובן" ומאידך מכונה כיצירת מופת יוצר מבוכה וחוסר אמון בין המומחים לבין רוב הציבור, וההסבר הדחוק על-פי רוב להניח את דעתם בטענה כי המוצג עצמו מטרתו להעביר מסר תיאורטי והוא האמנות האמיתית שעלינו לחפש.
אם אתה לא אמור לראות ולחוש אמנות, אלא להבין סמלים, ולפרש מושגים תיאורטיים, ובסופו של דבר אתה מתקשה להבין מהי בעצם אמנות ?! אזי האנושות בבעייה תרבותית סבוכה, ומשבר אמון באמנות עכשווית!!
מס' 14, מרק רוטקו, 1960, אבסטרקט
מרלין הכחולה, אנדי וורהול, 1964, פום-ארט
אם אתה מקבל סוג של הגדרה זו לאמנות, אתה בעצם מוותר על יכולתך להרגיש ולהתנסות באמנות ברמת ההתרגשות החושית. ואם זה כך, הרי שלא מדובר על האמנות בהגדרתה מקידמת דנן, או כשפה ויזואלית. מה שמסתבר כאמנות עכשווית היא השתייכות לקבוצת עילית עם מסרים כפולים מבולבלים ואפילו מזויפים שהחליטו להגדיר מחדש מהי אמנות. הצהרתו של פיקסו שהוא יכול למכור "כל דבר" בעזרת חתימתו, היה רגע של אמת, שיצר מצב בלתי הפיך בעולם האמנות באשר לכללי המשחק החדשים בו. רבים החלו לחקותו מבלי לקחת בחשבון שפיקאסו הוא המקור הבלעדי והאחרים מתיימרים להיות כמותו. אולם זה אתגר שרבים יכלו להזדהות עימו ובגלל קלות החומר והידע לחקותו. אמירותיו היו ספונטאניות מלוות בציניות הנודעת שלו,ובעלי ביקורת נוקבת על האמנות במאה ה- 20 וצרכניה . בוידוי יוצא דופן, על האמת הפנימית שלו ,על האמנות החדשה המודרנית הוא ביטא בכתב ב-1952 בכתב עט "Plein Air Magazine" " ברגע שהאמנות חדלה להיות "מזון" למיטב המוחות, האמן יכול להשתמש בכישוריו וכישרונו להציג גימיקים וטריקים כמו כל רמאי אינטלקטואלי אקראי. רוב האנשים כבר לא מצפים מאמנות לנחמה או רוממות רוח. האיש המעודן, העשיר , המיקצוען, לא נוקפים אצבע, רצונם "חסר ההשראה" נימשך לשונה, למוזר, המלווה בסנסציות תימהוניות, המשולבים בסקנדלים באמנות של היום. אני בעצמי, מאז גיליתי את סגנון הקוביזם, האכלתי אותם ברנשים במה שהתאוו לו, שימחתי את מבקרי האמנות למיניהם, באמצעות רעיונותי המגוחכים שחלפו במוחי הקודח. בעזרת שעשוע עצמי עם כל הפארסות האבסורדיות, הפכתי לסלברטאי מוערך, ומהר מאד. צייר, שהוא גם סלברטאי זה אומר שיש הרבה מכירות ועושר עיקבי. כיום, כידוע לכם, אני מוכתר כסלבריטאי, ואני עשיר. אך כשאני לבד, חסרה לי החוצפה לחשוב על עצמי כעל אמן, לא אמן במובן של פעם ברמתם של אמנים כמו גיוטו, טיציאן, רמברנדט, גויה שהיו אמנים גדולים. אני בסך-הכל ליצן הציבור אולי שרלטן. הבנתי את תקופת הזמן שלי וניצלתי את האימבציליות, את היהירות, חסר הערך והשטחיות של בני תקופתי, וכמובן את רדיפת הבצע של בני זמני. זה וידוי מר, וידוי זה שלי הוא הרבה יותר כואב מכפי שהוא ניראה, ובסופו של דבר הוא ראוי להערכה מהיותו הוגן וכן."
מזה עשרות בשנים אנו עוקבים אחר האמנות אמנות המודרנית והדבר שבולט הוא חוסר המראתה ומילכודה/הצלחתה בסד התיקשורת האלקטרונית, וניפלאות המולטימדיה. אחד האמנים המובהקים שהוא תוצר האמנות המודרנית, שנישא על גלי ההצלחה וניצל את כוחה להצלחתו היה אנדי וורהול. הוא היה המלך הבלתי מעורער של אמנות/אפנת הפופ ארט ואחת מציטוטיו מבטאה הייטב את המרחק העצום שקיים בין האמנות של מיכלאנג'לו, טיציאן, מונה, פול סזאן לבין האמנות המודרנית בת זמננו: " בעתיד כל אחד יהיה מפורסם עולמית במשך 15 דקות". מוטיב הזמן וערכם של מושגי יסוד וביניהם האמנות, קצרי ימים וכך גם יראת הכבוד שחשים בני-אדם ליוצרי האמנות. המאה העשרים מושתתת על "מומחים" לעשיית שטרות כסף וזה כולל את שוק האמנות שהוא יותר אומנות. במאה העשרים רבות מיצירות האומנות הם לא יותר מאשר "מוצרים מלאכותיים" יקרים. (לא בכדי אנשים נוהגים לכתוב "אומנות בתוספת ו ולא אמנות) "ביטוי ציני לכך נתן אנדי וורהול "פניתי למספר אנשים לעצה באשר חעתידי, והיחידה שענתה לי בשאלה הנכונה אמרה: מה אתה הכי אוהב- וכך התחלתי לצייר שטרות..." אנדי וורהול היה מחלוצי תנועת הופ-ארט האמריקאית וסלבריטאי מוערך, הנושא העיקרי ביצירתו עשיית פורטרטים של כוכבי פופ וקולנוע. תמונות הפופ ארט שיצר אנדי זוכים למחירי עתק ומחירן מוערך בעשרות מיליוני דולר, וללא ספק מבטא היטב את אמנות המאה העשרים על כל מרכיביה.
האמנות בת-זמננו היא לא יותר מאשר סימבוליקה של רעיונות מודרניים, ולא אמנות ויזואלית נישגבת. מנקודת מבט קפיטליסטית טהורה האמנות האבסטרקטית נימכרת באותה מהירות שהיא גם נעשית, מספר התזות צבע על בד קנווס ענק, ואתה חש מרוצה ומי יאמר שזה לא פיקסו. גם בעלי הגלריות בוחרים ומעדיפים את האמנות המודרנית ומשווקים אותה כ"סחורה חמה". ומה מחפש מוזיאון, הצגה טובה SHOW שיכול לפרסם אמן אקראי שמבטיחים לו פרסום מהיר, ולרוב ללא קשר מה יכולתו האמנותית וניסיונו כאמן. באמצעות הופעה מרשימה באחד מערוצי הטלוויזיה המובילים, הוא נחשף להמונים ומוגדר על- ידם כהדבר הבא אחרי פיקאסו, ומייד, מחירי עבודותיו מזנקים למחירים אסטרונומיים, שמושכים את המשקיעים הפוטנציאליים להשקיע בהם את מיטב כספם. החשיפה בה יזכה תהיה למשך 15 דקות תהילה קצרות, אולם הערך הכספי יתורגם מייד למנייתו, שתהייה שווה מיליוני דולרים וזה לא דבר של מה בכך!! האם היא תהייה שוות ערך לשנים הבאות?! ימים יגידו... אולם בקצב המטורף של חיינו כיום, מה שחשוב הוא עכשיו ומייד. מה שמסתבר, אמן המוגדר כסלבריטאי, יצירותיו יזכו לחשיפה רבה יותר ובאותו יחס גם יעלו מכירותיו, ואולי פחות בגלל כישרונו כאמן. לעיתים חוברים שני הפרמטרים יחדיו וזה לא מוגבל רק לאמנות המודרנית..אני מלא תקווה והלוואי והאמנות הייתה פשוט מייצגת "איכות" ושום דבר אחר! אולם אינני שוכח, זה העולם בו אנו חיים ודרך החשיבה של מוחנו מתויילת ומפתיעה, לכן מוטב להכיר בכך, להתפעל מתופעות מוזרות שהן התוצאה לכך. זו לא סיבה שבעטיה צריך להשתגע ולהתאכזב, רק להניע את ראשך, לחייך ותמיד להקשיב לרחשי ליבך.
תמיכה באמנים
אמנות זקוקה לשותפות ויחסי אמון בין האמן לבין האספן. הגאווה שחש האספן כשאחד מהאמנים "שלו" זוכה בפרס או זוכה להכרה, או סתם יוצר יצירה טובה יותר, היא הרגשה מיוחדת שהוא ראוי לה. לרבים שהינם שוחרי אמנות, וכאלה שרצו להיות אמנים, לאסוף עבודות אמן, הוא אמצעי להיות חלק מתהליך יצירתי שלם. ללא תמיכה באמנים לא תיתכן יצירה אמנותית, וללא יצירה אמנותית לא תתפתח תרבות אנושית, לא יעשה תיעוד היסטורי לקיום האנושי בן זמננו. לולא מישפחת מדיצ'י בתקופת הרנסאנס, שנתנה את חסותה לאמנים, לא הייתה אפשרית התפתחותה של אמנות ניפלאה שהולידה את יצירות המופת של אמנים גדולים כמו: לאונרדו דה וינצ'י, מיכלאנג'לו ואחרים. האמנות איננה משקפת את האמנים עצמם בלבד, אלא גם את החברה והתקופה כולה. תמיד יהיו מגוון של אמנים, וייצרו אמנות שונה ומיוחדת, כולל כאלה שימסחרו את האמנות. ערכי החברה ופניה הם נכס צאן וברזל לדורות הבאים והאמנות היא אחת מהן. בהעדרה של אמנות בחברה האנושית תיעלם גם האפשרות לכח הביטוי של הפרט והכלל. האמנות משלבת בתוכה ערכים יסודיים חשובים, חשיבה עצמאית, דימיון יצירתי ורצון ליצור, בלעדיהם לא תיתכן התפתחות אנושית. האמנות "נוגעת" באנשים, מגשרת בין דת, מדע ומוסר ויוצרת שלמות של הבנה, תחושת יופי וחשיבה חיובית. והאמנים הם מפיציה וילדיה של האמנות, בעזרתם אנו מגלים את המהות של חיי האדם,לראות את יופי הטבע, להאזין למקצב המילים והמוזיקה, לחיות. לאיזון הטבע האנושי צריך להתעסק לא רק בחומר אלא במהות האמיתית, ואין יותר מהותי מאשר האמנות. קשה להודות שהחברה שלנו היא חומרנית במהותה, משתמשת בכוח הכסף על- מנת להשפיע ולבחור, אז עשו זאת תמיד בחוכמה, מתוך הלב ומתוך דאגה לעתיד.
