האידאה המדברת על בחירה חופשית באמנות, מעלה על נס את אחד היתרונות הבולטים בעולם המערבי, הפוסט-מודרניסטי שיצרה התרבות המערבית. למרות זאת, אנשים רבים זונחים את החופש האישי שלהם תמורת מעט נוחות ומעל הכל טוענים כי הם עושים זאת מתוך הבחירה החופשית הנתונה בידם. האומנם? 

מקומו של האדם במפה הגיאוגרפית, תפקידו, וניגזרת מעמדו, באלו תלוי גם כוחו  של הפרט בחברה. כאמן, הנושאים המאתגרים אותי ודרכם אני מנסה להבין ולתאר את החברה בה אני חי – לקוחים מהסביבה הקרובה שלי, העולם והחיים המתנהלים סביבי ובאמצעותי. 

בחברה מתקיים מארג של קודים של מוסר ומעגלי השתייכות צרים ומתרחבים. כל פרט מחבר עצמו אליהם בשרשרת ארוכה של תפישות חיים אשר חלקן רצוניות וחלקן בלתי נמנעות. האינדיבידואל לכוד במעגל קסמים זה, בצורך הבלתי פוסק במשאבים חומריים. אלה מביאים אותו לסחור בחופש האישי שלו תמורת מה שהוא מכנה נוחות או מה שהוא מאמין כנחיצות בלתי נמנעת. 

בתוך הסבך הזה האם תהליך זה של אבדן החופש האישי הינו תהליך מודע? 

האם וכיצד היחיד יכול למצוא את מקומו הייחודי והמיוחד בעולם בו כללי המשחק מוכתבים לו ונכפים עליו? לצערי בריירות אלו ניווטו את העולם בכל התקוםות אולם היו פורצי דרך שנאבקו על זכותם לומר זאת אחרת ובאמירה אישית שאיננה מתפשרת עם צוי הכלל.

אחד מהאמנים שהעיזו היה ויליאם בלייק 1841- 1898, מאנגליה שהיה איש אשכולות, היה סופר משורר וצייר שהתמחה בציורי נוף מיסתוריים. את חזונו האישי ציטט בקצרה "אם דלתות התפיסה היו שקופות, הכל היה נראה לאדם בדיוק כפי שהוא: אין סופי. כי האדם הסתגר בתוך עצמו, עד שהוא רואה הכל דרך סדקיו הצרים של מערתו". בלייק האמין בדרכו האמנותית אולם אחרים ראו בו מוזר ואף כינוהו המשוגע.

אדם וחווה, ויליאם בלייק, 1808

ניוטון כמתמטחקאי אלוהי, ויליאם בלייק, 1876

רוברט קמפין 1406-1444, היה אחד החלוצים שראה צורך לאחד בעבודותיו את הרוחניות עם המציאות והציב זאת במרכז יצירתו, פנים הבית. לאחר שניכרתת ברית בין הקדוש והיומיומי, יכול היה לצייר ציור המייצג עצמים על-אף הפרטנות שבהם, ולבטא קדושה. כל אחד מהפריטים מקבל תשומת לב ובהירות מוחלטת עדכדי שהם קיבלו מימד מיסטי דומם, קרינת מיסתורין זו יושמה מאוחר יותר בציורי הדיוקן. רוברט קמפין היה הראשון שהתבונן לאנשים בעיניים אמנותיות חדשות וגילה את הייחוד הפסיכולוגי של האדם המצוייר, כפי שהוא מוכר לנו כיום. עד התקופה הזו, ציורי הדיוקן לא היו קיימים בלבושם העכשוי, ונעשו רק לצרכי מטרות ספציפיות בלבד, כגון תיעוד אירועים.

אשה קוראת ספר, רוברט קמפין, 1438

דיוקן אשה, רוברט קמפין, 1430

טינטורטו 1518-1594 האמן מונציה היה הצייר הבולט בתקופת הרנסאנס המאוחר. סגנונו היה עצמאי ודינאמי, שאופיין בניגודי צבע וגוון מפתיעים, בחיות מתפרצת של תנועה דרמטית. הסגנון תאם לעוצמה דתית ואקספרסיוניזם אישי.

טיציאן 1490-1576 הצייר הוונציאני אחד האמנים הגדולים שחיו אי-פעם יצירותיו בעלות יופי נישגב השפיע לא רק על בני דורו, אלא היתה לו השפעה עמוקה על התפתחות הציור המערבי חלקן מזכיר בצורה כמעט מדויקת חלק מאמנות המאה ה-20.

דיוקן אשה בגיר, טיציאן, 1515

גבר עם שרוול כחול, טיציאן, 1510

הקונצרט, טיציאן, 1510

פאולו אוצ'לו בן פירנצה 1397-1475 הפך את מושג הפרספקטיבה לאמנות. חוקי הפרספקטיבה מושתתים על קוים מתמזגים הניפגשים בנקודה אחת יחידה וקבועה המכונה "נקודת המגוז". מה שיוצר חלל תלת ממדי. החפצים ניראים קטנים יותר כשהם מרוחקים מאיתנו.

הציד, פאולו אוצ'לו, 1460 בקירוב